"וידעתם כי אני ה'"

  • הרב יהודה עמיטל

"וידעתם כי אני ה'" / הרב יהודה עמיטל[1]

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות י', א-ב).

רש"י במקום מפרש - "'התעללתי' - שיחקתי, כמו כי התעללת בי (שמואל א', ו)... ואינו לשון פועל ומעללים". דברי רש"י תמוהים - וכי יתכן משחק לפני מלך מלכי המלכים? מה פשרו של משחק זה?

בהגדה של פסח אנו אומרים - "עבדים היינו לפרעה במצרים". העבדות שאנו מתכוונים אליה, אינה בהכרח עבודת פרך פיזית וייסורים קשים. אדם, שמרצונו החופשי ומתוך בחירה, מכניס עצמו לתוך מצב של עבודה קשה, עמל רב ויסורים קשים - אינו עבד אלא בן חורין לכל דבר. מאידך גיסא, מי שבעל כרחו נאלץ ללבוש בגדי מלכות ושררה, ואין ביכולתו לפושטם, הוא הוא העבד האמיתי, למרות כל שיריון המלכות שעליו - ואולי אף בגלל אותו שיריון.

בני ישראל במצרים צריכים היו לזעוק בקול מר על שהשולט בהם הוא פרעה מלך מצרים, ולא ריבונו של עולם. אולם לעיתים העבד שקוע עמוק בתוך שיעבודו ועבדותו, עד כדי כך שאיננו זועק ומשווע על עצם העובדה שזרים שולטים בו, וכל צעקותיו סובבות סביב העבודה הקשה בלבד. אותו עבד כבר הפך במהותו הפנימית ל"קנין כספו" של האדון, ואיננו מעלה בדעתו שניתן לערער על עצם שלטונו של האדון. כל מרצו של העבד מופנה אז להקל על עומס העבודה. למדרגה כזו הגיעו בני ישראל במצרים. עד כדי כך שקועים היו בעבודתם ועבדותם, ששוועתם היתה אך ורק על העבודה הקשה, ודווקא מתוך שפל זה עלתה שוועתם השמימה:

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה. וישמע א-להים את נאקתם ויזכר א­להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים" (שמות, ב', כג-כד).

משעה זו מתחילה גאולתם, מתחיל שחרורם מעולו ומכפייתו האכזרית של פרעה מלך מצרים. במהלך עשר המכות הולכים בני ישראל ומשתחררים, קמעא קמעא הופכים הם להיות "בעלי בתים" על עצמם. עד כדי כך השתחררו בני ישראל במשך תקופת המכות, שבמכת חושך אומר הקב"ה למשה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו..." (שמות, י"א, ב). אין כאן לא פקודה, לא ציווי, אלא בקשה - דבר נא. כביכול אמר הקב"ה למשה רבנו - בני ישראל יכולים לעשות עתה כרצונם, ולי נותר רק לבקש מהם.

בה בעת שבני ישראל הולכים ומשתחררים משעיבודם, פרעה שוקע בעבדות. הוא אמנם לובש בגדי מלכות ושררה, אולם הוא איננו חופשי לעשות כרצונו. מלך מלכי המלכים מחזק את ליבו, כופה עליו לסרב לשחרר את בני ישראל ממצרים, כופה עליו את הקשיחות המלכותית. זוהי העבדות הגדולה מכל, אין הוא בעל בחירה - ומשניטלת מן האדם בחירתו, איבד את צלם א-להים שבו, בד בבד עם שחרור עם ישראל מעבדות, הולך המלך ושוקע בעבדות.

זוהי התעללות הקב"ה בפרעה, זהו המשחק. אותו משחק שרש"י מתכוון אליו, ואותו יש לספר "באזני בנך ובן בנך".

מטרת המשחק, מטרת החדרת ההתעללות בפרעה ללב כל הדורות היא - "וידעתם כי אני ה'".

בני ישראל יוצאים מעבדות, זוכים בבחירה, ולמרות הכל חייבים הם לדעת "כי אני ה'". "אני" - מילה שצריכה לעורר זעזוע עמוק באדם. אני?! מי אני ומה אני! 'אני' אחד בלבד יש בעולם - "אני ה'"; הוא ורק הוא בעל הבית, וכל הבריאה מכתיבה את צעדיה על פי תוכניותיו. אמנם האדם הוא בעל בחירה, אך חייב הוא לדעת שלא הוא קובע את מהלכי העולם, ולא הוא יוצר עולמות ומכוונם. לאדם בחירה מצומצמת בלבד במסגרת התהליך הכללי המכוון ומודרך על ידי הקב"ה. בזוהר הקדוש משול האדם לכלב הקשור בשרשרת. נדמה לו שהוא חופשי, אולם איננו מסוגל לצאת מהמסגרת הכללית, אותה מסגרת קבועה הכפויה עליו.

היכן אם כן היא בחירתו של האדם? מהו בדיוק תחום בחירתו? נושא ידיעה ובחירה אף הוא איננו בתחום ידיעתנו, וממילא גם לגבי בעיה זו - לא-להים פתרונים. אולם, העיקר שידע האדם ויכיר כי רבונו של עולם הוא זה שיכול לומר "אני" - הוא המציאות הבלעדית, הקובעת את כל תהליכי הבריאה. בני ישראל משתחררים מעבדות, אולם חובה עליהם לספר באזני בניהם ובני בניהם את ההתעללות במצרים למען ידעו "כי אני ה'". הרצועה אמנם שוחררה במעט, אך לא הותרה לגמרי.

מסופר על הרבי ממזריטש, שפעם דפק על דלת ביתו יהודי. הרבי שאל - מי שם? והתשובה היתה: "אני". הזדעזע הרב מכך שיהודי יכול לומר בפשטות אני. אני? כיצד אפשר לומר כך? פתח הרב ליהודי את הדלת וקראו להיכנס. שאל אותו הרב אם הספיק כבר לסעוד, ומשקיבל תשובה שלילית אמר לו הרבי - לך למקום פלוני המרוחק מכאן כמה מילין, וסעד שם. הרבי אומר, והיהודי יוצא לדרכו. הדרך ארוכה ומייגעת, והיהודי הולך והולך, מתאבק בעפר הדרך. לאחר מסע מפרך מגיע הוא לאותו יישוב כשהוא מאובק ובלוי. באותה שעה עומדת להיערך חתונה בכפר, וכנהוג ניתנת במקום סעודה לעניים לפני החתונה. מצטרף היהודי לעניים וסועד עימם.

הסעודה מסתיימת - והנה חסרה כף כסף. מיד נופל החשד על אותו יהודי, שכן הוא הזר היחידי במקום, ומיד פונים אליו ואומרים לו- אותה גנבת! והיהודי משיב - לא אני! הם ממשיכים להציק לו ולהטרידו, והוא בשלו - לא אני! לא אני! לבסוף הצליח לברוח מהם והחל לשוב אל הרב, כאשר כל הדרך הוא מהרהר וחושב לשם מה שלחו הרבי לאותה סעודה. הוא מגיע לבית הרבי, דופק על הדלת, ושוב הרבי שואל - מי שם? רוצה אותו חסיד להשיב "אני", כמנהגו מימים ימימה, אך לפתע תופס הוא את עצמו ומשיב "לא אני". רק מתוך המכות והייסורים הצליח המסר לחדור לתוך אותו יהודי, שידע שהוא "לא אני". אני יש רק אחד - "הוא".

 

[1] סיכום שיחה שהועברה בשבת פרשת בא תשל"ג. סוכם ע"י עמוס ספראי.