ויצא יעקב

  • הרב יהודה עמיטל

לפרשת ויצא / הרב יהודה עמיטל

"ויצא יעקב מבאר שבע... וילן שם... ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (בראשית כ"ח, י-יא).

רש"י על אתר מביא את דברי המדרש: "התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת: 'עליי יניח צדיק את ראשו', וזאת אומרת 'עליי יניח', מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, שנאמר 'ויקח את האבן אשר שם מראשתיו'" (רש"י ד"ה וישם). והמדרש מרחיב ומספר: "ר' יהודה אמר: שתים-עשרה אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים-עשר שבטים. אמר: 'אברהם לא העמידן. יצחק לאהעמידן. אני- אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים'. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. ר' נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. אמר: 'אברהם- ייחד הקב"ה שמו עליו. יצחק- ייחד הקב"ה שמו עליו. ואני- אם מתאחות הן זו לזו יודע אני שהקב"ה מייחד שמו עליי'... רבנן אמרי מיעוט 'אבנים'- שתים.'אברהם- יצא ממנו פסולת- ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק- יצא עשו וכל אלופיו. ואני- אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאין יוצא הימני פסולת'..." (מדרש רבה פר' סח').

התנ"ך חוסך בתיאורי הרגשות העזים המלווים את יעקב העוזב את ביתו בעל-כורחו.

האם אכן ביקש יעקב רק "לחם לאכול ובגד ללבוש"?- המדרש מוסיף התלבטות ותחינה קודמת, בקשה שאינה חומרית: האם יעמיד יעקב י"ב שבטים, האם ייחד הקב"ה שמו עליו, האם יצא מזרעו פסולת. יעקב הנודד הולך בתחושת שליחות, אותה תחושת שליחות שליוותה את אביו ואת סבו, והוא מתחבט האם אכן ימשיך את השושלת.

יעקב הולך שחוח ומדוכא לאחר ששמע את ברכת אביו "מטל השמים ומשמני הארץ", "יעבדוך עמים". אין בברכה זו את ברכת אברהם ואין בה כל פן רוחני, בניגוד לברכת אברהם שבה נתברך על ידי יצחק- הפעם בידעו את מי הוא מברך- טרם צאתו.

ומסביר הספורנו: "כי חשב שיהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת א"י ושיהיה בה עם איזה שעבוד כדי שלא יטריד נפשו מאוד בענייני שררות... לכן בזאת הברכה שחשב לברך את עשו לא הזכיר ברכת אברהם ולא א"י כמו שהזכיר ליעקב כשהכירו וברכו" (בראשית כ"ז, כט).

בבית אברהם ויצחק התהלכו הכול בתחושה שהעם הנבחר והסגולי נמצא בדרכו להיבנות (המלאך אומר להגר "קומי שאי את הנער... כי לגוי גדול אשימנו", וזאת כשהוא עומד על סף מותו, שכן דווקא ראיית העתיד- מי יהיה לגוי הנבחר- היא שטרדה את בית אברהם).

יעקב מבין שממילא היה מתברך בברכת אברהם, ועתה הוא נאלץ לברוח בגלל ברכת שמנים וטל שאין בה שום צד רוחני. והוא מוטרד בשאלה: 'אולי אכן צדק אבא, והעצמה אכן משחיתה ומקלקלת ואינה ראויה לעם הנבחר העתיד לצאת ממני?'. במעמד זה, לעת ערב, כאשר מניח יעקב את תרמילו ומתכונן ללילו הראשון תחת כיפת השמים, נוטל הוא אבנים ונושא עיניו לשמים:האם יעמיד י"ב שבטים, האם ייחד הקב"ה את שמו עליו? ואכן, האבנים מתאחות- "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו".

המדרש מספר על סולם יעקב: "הראהו הקב"ה שריהם של ארבע מלכויות עולים ויורדים. אמר הקב"ה ליעקב: 'עלה'". אך יעקב השיב בחוסר רצון לעלות, מחשש שתהיה לו ירידה, כמו לאותן מלכויות. הקב"ה השיב לו שלא תהיה לו ירידה, אך בגלל פקפוקו הוא ישתעבד תחת עולם של מלכים ומלכויות.

האם צדק יצחק כאשר לא רצה לברך את יעקב בברכת היותו למעצמה? והרי כך אולי חשב גם יעקב- 'כשם שלאלה יש ירידה, כך תהיה ירידה גם לי'!

ההתעסקות בטל השמים ובשמני הארץ, העובדה שיעבדוהו עמים ושהוא ישלוט וירדה בלאומים, האין בה כדי לפגום בעצמתו הרוחנית, בסגולתו?

מרן הראי"ה זצ"ל כותב באורות (המלחמה ג'): "יעבר נא אדני לפני עבדו- אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קיבלנו רק את היסוד כפי ההכרח לייסד אומה...".

אך סיבבה ההשגחה ויעקב נתברך גם בברכת "יעבדוך עמים", ואף ה' הבטיחו: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה... ונברכו בך כל משפחות האדמה". ואם כן, עליו לשמור על ברכת אברהם שבה נתברך בד בבד עם היותו מעצמה. וכך כותב הראי"ה: "עזבנו את הפוליטיקה... עד אשר תבוא עת מאושרה שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות... כבר אפשר יהיה לנהלממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה הא-לוקית הברורה".