ויקחו לי תרומה

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת תרומה
"ויקחו לי תרומה"[1]
א. הקושי בפסוק "ויקחו לי תרומה"
בפתח פרשתנו מופיע הציווי לגבות את התרומה לצורך בניית המשכן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
(שמות, כ"ה, א - ב).
רבים עמדו על הקושי בלשון הכתוב "ויקחו לי תרומה", שכן לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה", שכן המקבל "לוקח" והמוסר "נותן". פרשנים שונים הציעו דרכים שונות להבנת הפסוק, ולהלן נעסוק בכמה מהם.
"מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה"[2]
 כבר חז"ל התמודדו עם הקושי, והציעו לו פתרון:
"ויקחו לי תרומה". הדא הוא דכתיב[3] "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי, ד', ב) - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם...אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'".
(שמות רבה [וילנא], פרשת תרומה, ל"ג, א).
השורש ל.ק.ח. משמש בלשון חז"ל במובן של קניין: לוקח בלשון חז"ל הוא הקונה, ומקח הוא הדבר הנקנה. בהתאם לכך, מפרש המדרש את הביטוי "ויקחו לי" כ"ויקנו אותי"; ה', כביכול, מוכר את התורה לישראל, ובמכירת התורה לישראל, ה', כביכול, מוכר גם את עצמו. בהמשך, מסביר המדרש מהו הקשר בין נתינת התורה לישראל לבין הציווי להרים תרומה למשכן שהוא הנושא של הפסוק:
משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: "בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה - איני יכול; לומר לך אל תטלה - איני יכול, לפי שהיא אשתך; אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי". כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה - איני יכול; לומר לכם אל תטלוה - איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'".[4]
על פי המדרש, מטרת בניית המשכן היא המשך הקשר הרציף והאינטנסיבי שבין ה' לבין התורה, לאחר שהתורה נתנה לישראל; ועל ידי נתינת התורה לעם ישראל גם הקב"ה, כביכול, ניתן להם.
הנקודה כי על ידי התורה הקב"ה עצמו, כביכול, ניתן לנו, מפותחת על ידי האדמו"ר הזקן:
אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול...
(תניא, חלק ראשון, מ"ז).
במקום אחר ממחיש אדמו"ר הזקן, לאור העובדה שהקב"ה הלביש את חכמתו בתורה, את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להתייחד עם ה' יתברך באמצעות לימוד התורה:
...כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה[5] ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה.
(תניא, ליקוטי אמרים, ה').
ב. וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת?[6]
פירוש אחר לביטוי "ויקחו לי תרומה" נמצא בתורה של ה"שפת אמת":
"ויקחו לי תרומה". וקשה, דהויה לי למימר[7] "יתנו". ופירש רש"י ז"ל "יפרישו לי מממונם נדבה". ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשם יתברך חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי "לי הכסף" (חגי, ב', ח) וכו'.[8] ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השם יתברך הוא הלקיחה. שעל ידי הלקיחה מתרומם הדבר להשם יתברך. ונקרא תרומה, כי מי עלה שמים. רק שעל ידי נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד ה' יתברך. ואיתא[9] "תרומה ניטלת במחשבה" (גיטין לא.), שעל ידי מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים.[10] ומצוה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק לה' יתברך.
(שפת אמת, פרשת תרומה, שנה תרל"ד).
אחת השאלות המרכזיות שמתעוררות ביחס לרעיון התרומה לבניית המשכן היא מהי משמעות הנתינה למי שהכול שלו, שאלה שנוסחה על ידי דוד המלך (לאחר איסוף התרומות לבניית המקדש הראשון) כך:
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה.
ה' אלוקינו כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא הוּא וּלְךָ הַכֹּל.
(דברי הימים א', כ"ט, יד - טז).
לאחר כל המאמץ וההשקעה בהכנות לבניית המקדש, דוד המלך את שואל עצמו מה הערך שבתרומה, שהרי כל מה שאספנו שייך כבר לה', קונה שמים וארץ. תשובת דוד המלך מופיעה בפסוק הבא:
וְיָדַעְתִּי אלוקי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ:
כלומר, משמעות הנתינה לה' איננה במתן החומרי, אלא ברצון לתת ובנתינה מתוך שמחה; השמחה והרצון לתת הוא העיקר שמגלה את האהבה לה'.
בהתאם לרעיון זה, ה"שפת אמת" מפרש את לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה". לשאלה מדוע נאמר "ויקחו לי" ולא "ויתנו לי", ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'.
בסוף דבריו ה"שפת אמת" הופך את נקודה זו להנחייה כללית: כל דבר בעולם יכול להיות קשור לה' במידה והאדם מוכן לוותר על השליטה. נראה שלא מדובר על התנזרות מהעולם, אלא על היכולת לראות גם את הצרכים החומריים כאמצעים לגילוי רצון ה' בעולם.
ג. נתינת ה"ראשית" לה'
כהמשך למשפט האחרון של ה"שפת אמת", נצטט תורה נוספת של ר' חיים צ'רנוביץ:[11]
והוא אומרו כאן "ויקחו לי תרומה", שאני אהיה מרומם ומנושא בעיניהם יותר מכל הדברים אשר על פני האדמה, עד שיהיה חשקם וחפצם ואהבתם בי יותר מכל הון יקר, וכל התאוות שבעולם יהיו בטלין ומבוטלין נגד אהבה הזו. ועל כן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", פירוש כל אדם מה שלבו מתאותו ומחמדתו ביותר, כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף. או כה יאמר על הדרך הנזכר "ויקחו לי תרומה" כי התרומה הוא הראשית מכל דבר ונקראת בכתוב (ירמיה, ב', ג) "ראשית תבואתה", והזהיר הקב"ה שיקחו לי הראשית והעיקר. אשר ראשית עבודתם בעולם יהיה לי לשמי, שזאת יהיה העיקר בעיניהם לעבודה יומם ולילה, וכל שאר דברי העולם לטפל ועראי יהיה נחשב. ועל כן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" לדבר מן הדברים המצטרכים לו, אל יעשנו בשבילו כי אם "תקחו את תרומתי", שהראשית יהיה בשבילי כמו לבנות בית בשביל מזוזה ועיסה בשביל תרומה. כי זאת יהיה נחקק בלבם ומחשבתם לעיקר ותכלית, לא זולת.
(באר מים חיים, פרשת תרומה, כ"ה).
ר' חיים מפרש שמצוות "ויקחו לי תרומה" לא נאמרה לשעתה בלבד, אלא היא נמשכת לדורות: לקיחת התרומה לה' מתפרשת, לפי ר' חיים, כהעמדת אהבת ה' ועבודתו במרכז החיים. התרומה נקראת "ראשית" והיא מבטאת את העיקר שבכל דבר ודבר. תפקידו של היהודי הוא לתת מכל דבר את הראשית לה'. משמעות הדבר היא להעמיד את סולם הערכים באופן כזה שבראש סדר העדיפויות עומדת עשיית רצון ה'. כל שאר החשקים התאוות והרצונות מקבלים מעמד משני וטפל לעיקר והראשית, שהוא אהבת השם ועשיית רצונו.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   שמות, כ"ה, ב.
[2]   מתוך המדרש שיובא מייד (שמות רבה [וילנא], פרשת תרומה, ל"ג, א).
[3]   זהו שכתוב.
[4]   עיינו גם ביאור הפסוק בתניא, חלק ראשון, מ"ז, לאור הזוהר, כרך ב (שמות), פרשת תרומה, קמ:.
[5]   מחשבה לא תופסת בו, כלומר לא ניתן להבינו.
[6]   דברי הימים א', כ"ט, יד.
[7]   היה לו לומר.
[8]    "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאו-ת".
[9]   נמצא.
[10]            יש כאן דרשה של ה"שפת אמת" להלכה ש"תרומה ניטלת במחשבה". משמעות הדין היא שאין צורך באמירה כדי להפריש תרומה, ודי בכוונה בלבד. הדרשה של ה"שפת אמת" היא שחשיבות הנתינה לה' (ה"תרומה") היא בכוונת האדם בנתינה.
[11]            רבי חיים בן רבי שלמה טִירֶר (ה'ת"ק - ה'תקע"ח), תלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. נודע בשם ר' חיים מצ'רנוביץ בשל תפקידו כרבהּ של העיר צ'רנוביץ.