ויקחו לי תרומה

" 'ויקחו לי תרומה' (שמות כ"ה, ב) - הדא ההוא דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' (משלי ד', ב) - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם... יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח)" (שמות רבה, ל"ג, א).

לימוד תורה מחזק את הקשר בין האדם לקב"ה. דבר זה עולה מדברי המדרש הזה. בשיחות עם צעירים המתקשים להבין את ערך הלימוד ההלכתי העוסק בשנים אוחזין בטלית ולא בענייני רוח, אני רגיל להביא לפניהם את המדרש הזה. בכך אני אומר להם שאין לנו הסבר רציונלי לקשר זה, אבל נאמנים עלינו דברי חז"ל אלו: "אמר הקב"ה לישראל: מכרתי להם תורתי, כביכול נמכרתי עמה".

למשמע דברים אלה נתקלתי באחרונה בתגובה שהייתה שונה מן התגובות שרגיל הייתי לשמוע, תגובה התואמת את רוח 'ההתחברות' שרבים מן הצעירים נתפסו לה. אם לתמצת את התגובה ניתן לנסח אותה בצורת שאלה או תמיהה - "אם באמת הקב"ה כביכול נמכר עם התורה, למה אין אנו מרגישים שום רגש של קדושה, של משהו למעלה מן המציאות האפורה, בלמדנו את הגמרא?".

מכיוון שמדובר בתגובה אופיינית בימינו, אנסה להרחיב את הדיבור בעניין זה.

את התגובה הזאת אפשר לדרוש לשבח ואפשר לדרוש לגנאי. בסופו של דבר אני נוטה לדרוש לשבח, אבל קודם לכן אני רוצה לומר כמה משפטים בדבר האפשרות לדרוש לגנאי. אפשר לשמוע כאן צליל של ספקנות בנכונותם של הדברים כפי שהם עולים מדברי חז"ל. אין לחשוד שיש כאן כפירה בדברי חז"ל; יש כאן אמירה המדגישה את חוסר הרלוונטיות של הדברים לאנשים כמונו. הדברים יכולים להיות נכונים כאשר מדובר על קניין התורה של הגר"א ותלמידיו, אבל לא ללימוד התורה שלנו, של דורנו, של חברינו שרק עתה נכנסים לבית המדרש. לדעתי, זו תפיסה מוטעית. אזכיר רק את דברי הבעל שם טוב.

הגמרא במסכת שבת אומרת:

" 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט, יז) - אמר רב אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (פח ע"א).

והשאלה מפורסמת: לשם מה היה צורך בכפיית ההר, הרי אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". ואמר על זה הבעש"ט - "ללמד שגם כשאינו חש בתורה ואהבת ה', אינו בן חורין ליבטל ממנו, וידמה כפי שכופין אותו לעשות בעל כורחו". ומוסיף על זה הבעש"ט: "והוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנות".

כלומר, בימים שאדם אינו מרגיש שום התרוממות, שום התלהבות, שום מוטיבציה פנימית, טוב לדעת שהתורה היא אותה תורה, וכביכול הקב"ה נמכר עמה בכל דרך של קניין. כפי שאמרתי, זו תפיסה מוטעית, אבל טעות עדיין אינה נחשבת לגנאי. הגנאי הוא כאשר אדם חושב שקנה המידה היחידי לדברים שבקדושה, הוא ההרגשה הסובייקטיבית האישית שלו, כלומר - מה שאני לא מרגיש לא קיים. זו גישה מאוד מסוכנת.

בלא משים אנו נזכרים כאן בפרשת השבוע, פרשת זכור, בדרך האסוציאציה:

" 'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' (שמות י"ז, ח)... והיאך רפו ידיהם, כתיב 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה... לאמר היש ה' בקרבנו אם אין' (שם, ז)" (מדרש תנחומא יתרו ג).

חז"ל מקשרים בין שני הדברים. אבל כאן אני חייב לספר לכם משהו.

את דברי הבעש"ט שהזכרתי קודם קראתי בשיחה לפרשת יתרו של הרב נחום לאם מישיבת רבינו יצחק אלחנן, שהועברה אלי בעקבות כמה משיחותיי שהעברתי אליו על ידי אחד מוותיקי הבוגרים שלנו שמיודד אתו. השיחה כולה עוסקת בביקורת חריפה נגד אלה האומרים שעבודת השם, כמו תפילה ועשיית מצוות, שאין עמה השראה, התרוממות או התלהבות, היא חסרת משמעות ואינה תורמת לאדם דבר. מתוך סגנון הדברים הבנתי שדעות אלו, שהרב לאם יוצא נגדן, הן דעות המהלכות לרוב באותו ציבור שבפניהם הוא העביר את שיחתו. כאשר החלתי לקרוא שיחה זו, חשבתי שהיא נאמרה השנה בפרשת יתרו. אודה על האמת, נבהלתי. אחר כך, כשהוסבה תשומת לבי לתאריך של השיחה, נרגעתי. שיחה זו נאמרה בניו-יורק בפרשת יתרו תשל"ב, לפני שלושים שנה בערך. נזכרתי בדבריו של קהלת - "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו" (א', י).

אמרתי בראשית דבריי שאת אותה תגובה אפשר לדרוש גם לשבח, ולכך אני נוטה. לא מדובר כאן בהטלת ספק ח"ו בדברי חז"ל, ומקובל ללא כל ערעור שלימוד התורה בכל הרמות מחזק את הקשר עם הקב"ה: "אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי - כביכול נמכרתי עמה". ומה שנאמר באותה תגובה - "אנו מבקשים גם להרגיש", הדגש הוא על 'גם' ולא על בלעדיות ההרגשה, וודאי שההרגשה אינה קנה המידה למציאות האמיתית של הקשר עם הקב"ה. לפנינו משאלה תמימה ויפה הראויה להוקרה. משאלה שיש בה גם ביטוי לכאב אמיתי על היעדרה של אותה תחושה נפשית מבוקשת. העובדה שדרישה זו באה דווקא כששמים את הדגש על התחברות במקום מחויבות אינה פוסלת את עצם המשאלה. הדרישה להרגשה מתייחסת אמנם ללימוד גמרא, אבל היא מצביעה על תחושה של חסר ברמת עבודת השם שלנו.

הדרישה להרגשה כל שהיא של קדושה, או לכל הפחות של דתיות, היא אפוא אותנטית. היא מוכיחה שמשהו חסר בעולמו הרוחני והאמוני של הדורש. כל דור יש לו תהיות משלו, ניסיונות משלו ובעיות משלו, וטבעי שהוא מצפה לתשובות שתהיינה מותאמות לצרכיו המיוחדים.

בעל חידושי הרי"ם כותב על הפסוק "בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז):

"בכל דור ובכל תקופה באה הבנה חדשה בתורה מן השמים שהיא מתאימה לדור, וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור".

כנראה שהפשט החדש המתאים לדורנו טרם נתגלה, ועל כן מתוך הרגשת החסר באה הדרישה להרגיש. הדרישה היא בעצם צנועה ביותר, וגם הציפיות הן בהתאם. בסך הכול מצפים שבעקבות העיסוק בתלמוד תורה תבוא גם התעוררות כלשהי של רגש דתי, רגש שמתקשים להגדירו, מעין רגש דתי שהוא מבוא לרגשי קדושה, כלשונו של הרב קוק בכתביו הקודמים. ביידיש קוראים לזה 'פרומקייט'. היו זרמים בחסידות ובתנועת המוסר שהתנגדו לפיתוח רגש זה, אבל נדמה שלגבי צעירים - כולם יסכימו שזה טוב ומועיל ומקרב את האדם ליראת חטא. לדעת הרמח"ל במסילת ישרים, "יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהִנֶה בכל רגע הוא ירא פן יכשל" (פרק כ"ד), לעומת יראת השם שהרמח"ל קורא לה "יראת הרוממות", שהיא בשעת עבודה או בשעת תפילה.

אבל יש לדעת, שרגש זה עדיין אינו יראת שמים, ואסור שישמש ח"ו כתחליף ליראת שמים. דבר שהינו רגש בלבד, ואין בו יסוד של התבוננות שכלית, אינו יכול להיות יראת שמים. וכן כתב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים: "הכתוב אומר: " 'הן יראת ה' היא חכמה', וארז"ל (שבת לא ע"ב): 'הן - אחת, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן', הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון".

הרמח"ל מבחין בין יראת העונש ש"קלה מאד להשיגה" ואינה ראויה אלא לעמי הארץ, ליראת רוממות ש"אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תיולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך ועל פחיתותו של האדם. כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל" (פרק כ"ד). אך כמבוא ליראת שמים, בודאי שאותו רגש חשוב ומועיל. עם כל חשיבותו של אותו רגש בימינו, הכנות מחייבת אותי לומר שמי שמחפש לו רב בתחום זה, אני אישית אינני מהווה כתובת בשבילו. בתי המדרש בהם גדלתי והתחנכתי, רבותיי נוחם עדן, שמהם למדתי תורה ויראת שמים לא הזדקקו לרגש זה. ואני כחלא בר חמרא לעומת צעירים מבקשי ה' שצמאים לאותו רגש שגם אני מתקשה להגדירו.

אני מלא התפעלות והערכה מדבריו של אותו אברך שכותב באחד מדפי קשר על הצורך לקום בבוקר מתוך רצון להתקרב אליו יתברך ולהגיע לחוויה של קרבת
א-לוהים. אני אינני מסוגל לדבר בסגנון זה. אני שמעתי לא מעט שיחות על הפסוק "ואני קרבת א-לוהים לי טוב" (תהלים ע"ג, כח), אך ברוחו של בעל המסילת ישרים:

"וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר: "ואני קרבת א-להים לי טוב" (תהילים ע"ג, כח), ואומר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' וכו'" (שם כ"ז, ד). כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה. והינו, שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצוות" (פרק א').

איני מכחיש שקיימת גם אפשרות של קרבת א-לוהים כחוויה, אך בדברי הרמח"ל לא מצאתי רמז על כך; הרמח"ל מדבר על חובת ההשתדלות לידבק בו יתברך על ידי מעשה מצוות. אך יש להזהיר כי הדגשת יתר של החוויה כדרך לקרבת א-לוהים יכולה להביא את האדם למחוזות רחוקים.

_____________________

השיחה הועברה בשבת זכור תשס"א.