וישמע משה ויפול על פניו

  • הרב שמעון קליין

 פרשת קורח                                                                                     הרב שמעון קליין

 

וישמע משה ויפול על פניו

 


טענות קורח ועדתו

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, א'-ג').

שורות אלו מהוות 'יריית פתיחה' למחלוקת שהפכה להיות 'שם דבר' בישראל, אב טיפוס למושג 'מחלוקת'. מה טען קורח, ומה טענו דתן ואבירם? שורה ארוכה של אנשים רציניים היו שם, ביניהם 'נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם', ולבסוף - העדה כולה שהלכה בעקבותיהם.

ראשית דרכנו - בקריאה קשובה בכתוב, עקב בצד אגודל. "וַיִּקַּחקֹרַח" - לקיחה מקפלת בתוכה העברה מרשות לרשות. קורח לקח אנשים ממקומם ורתם אותם אליו. אי שיוך הלקיחה למושא מסוים, מרחיב את היריעה ומייצר משמעות של צבירת כוח, נטילת מושכות והובלה.

"קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" - שיוך קורח לארבעת הדורות שלפניו, מצביע על זהות המחוברת אל שורשיה דור ועוד דור לאחור. שיוכו עד לאבי השבט 'לוי' קושרת את הזהות השבטית כרלוונטית לנושא. "וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" - במעגל שני מתייצבים דתן ואבירם ומשויכים גם הם אל ההיבט השבטי.

"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה" - קימה מקפלת בתוכה התייצבות ללא מורא והתבטלות. בשלב הבא תתואר התקהלות, וכמו תעיד לאחור על ה'קימה' כמנטאלית, לא פיזית.

"וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" - ייחוסם הראשון הוא - 'וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל' במעמד של מייצגים. במעגל שני מתואר מספרם, ולבסוף שיוכם החברתי ותפקידיהם. הקדמת המִספר מצביעה על חשיבות המסה הפיזית, המספרית. "וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" - זהו הפועל השלישי המתאר את התנהלותם:'ויקח' - מתייחס אל קורח כמחולל. 'ויקומו' - כולל את דתן ואבירם, המתייצבים יחד עמו, 'ויקהלו' - כולל את החמישים ומאתיים, המצורפים במעגל שלישי. כעת עובר הכתוב לתאר את טענותיהם:

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם" - הרבה לכם מן השררה. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" - כל העדה במעמד גבוה של 'קדושים', ומדוע אתם נוטלים לעצמכם הרבה, ומתנשאים על קהל ה'? קורח ועדתו אינם חולקים על הצורך באנשים נבחרים - כהנים ומנהיגים. טענתם היא על ריבוי הסמכות המתנקז אל משה ואל אהרון. טענה זו היא עקרונית, ובמובנה הרחב - ייתכנו לה מופעים שונים.

 

ארבע רשויות

ארבע רשויות מעמידות את החיים הציבוריים בישראל. שופט, מלך (מנהיג), כהן ונביא. לימים אלו יבשילו, ויהוו ארבע מערכות ציבוריות. במקרא - ארבע פרשיות הן[1], ואין בהן כל סימן המצביע על עירובן ושיוכן לאיש אחד. פער מהותי קיים בין רשות לרשות בהיבטים רבים: בעלי התפקידים יושבים במקומות שונים[2], דרך המינוי שלהם היא אחרת[3], ומעל לכל אלו - מהות התפקיד והכישורים אליהם הם נתבעים אינם זהים. מערכת המשפט חשובה דיה כדי שחלוק רשות לעצמה, בדומה לה גם הממלכה הכהונה או הנבואה. עירוב ביניהם עשוי לפגוע במקצועיות, וגם עשוי לייצר מצב של ניגוד אינטרסים[4].

והנה - משה משמש בשלוש מהן[5], וברביעית - משמש אהרון אחיו[6]. דומה שעובדה זו עומדת בבסיס הטענות נגדם: "רַב לָכֶם" - טוען קורח, יותר מידי סמכויות מצויות בידכם. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" - כעת הוא מתמקד בקודש, ואולי בכהונת אהרון, "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" - כסוג של אמירה כוללת - מדוע משפחה אחת אמורה להחזיק בכל אלו? האם לא אמור להיות שיתוף רחב יותר של העם בהם?

 

תגובת משה

"וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" - שה שומע ונופל על פניו. מה מקופל בנפילה זו? דומה שהיא מזמינה למקום פנימי בעולמו. משה שומע שאלות שאין לו תשובה פשוטה אליהן. פסוק שלם מתאר את נפילתו, וכמו מעיד על משקלה.

בשלב שני הוא מתעשת ונותן מענה. אמנם, טענת קורח היא עקרונית, ביטוייה יכולים להיות שונים, יחד עם זאת משה בוחר להתייחס אל נושא הכהונה, בהזמינו אותם לעבודה שבמהותה שייכת לכהן, לבחון - במי מהם יבחר ה'[7]. ביטוי נוסף לעיקרון הרוחני הנטען כנגדם - קיים בעמדת דתן ואבירם. בניגוד לקורח, שהדיבור עמו היה על כהונה, השניים מדברים על מנהיגות: "לֹא נַעֲלֶה" הם אומרים, ואינם מקבלים את מרות משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (י"ד-ט"ו) - ארץ מצרים היא 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ' בעיני מי שנגזר עליו למות במדבר. את האצבע המאשימה הם מפנים אל המנהיגים - משה ואהרון. דברים אלו עשויים להתפרש כפיתוח לטענה הבסיסית - 'רב לכם' ו'מדוע תתנשאו על קהל ה''. לקחתם לעצמכם יותר מִדי, ובנוסף לזאת אתם גם נכשלים. מתוך נאמנות לעמדתם, השניים אינם מתייצבים עם המחתות באוהל מועד, אלא נשארים במחנה - מקומו של העם שלמנהיגותו הם דואגים[8].

כה אומרים החכמים במדרש:

הלך קורח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם: 'מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה על כלנו חוזרת, שמשה נטל מלכות לעצמו והכהונה גדולה נתן לאחיו'. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי להם, עד שנשתתפו עמו" (במדבר רבה י"ח, י').

קורח מתואר במדרש כמי שמבקש להחזיר את הגדולה אל העם. 'שתהא הגדוּלה על כולנו' הוא אומר, בגוף ראשון ומשייך עצמו בתוך בני עמו. הנושא - הכהונה והמלכות שהמנדט עליהן אמור להיות בידי העם.

 

התבוננות

מהי התשובה לשאלת קורח ועדתו? מדוע משה ואהרון ממלאים חלל גדול כל כך? ראשית יש להעיר - את משה מגדירה התורה כעניו מכל - "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). בשום מקום הוא אינו מתואר כמי שביקש את השררה, אדרבא הוא מתואר כנמלט ממנה פעם ועוד פעם[9]. מכיוון נוסף - אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה, שלא בהשראתו, יהושע התלמיד נבהל, ומשה לעומת זאת מתפעל: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (שם י"א, כ"ט) הוא מבהיר, ומעודד בכך צמיחה של כוחות רוחניים מחוץ לגבולות הגזרה של עולמו הרוחני[10].

מדוע אם כן זימן א-להים את משה לשמש בכלל המערכות הציבוריות?  כבר הרחבנו על כך את הדיבור בעיוננו בספר שמות (פרשת תצווה), בהצבעה על תהליך היסטורי שבנקודת המוצא שלו משה הוא שופט, מלך (מנהיג), כהן ונביא. בתום שבעת ימי המילואים הוא נפרד מן הכהונה ומוסרה לאהרון, ומאוחר יותר, מתקיים תהליך של 'נסירה', שבו אט אט הרשויות הולכות ונפרדות זו מזו[11]. בבסיס התהליך - הפקדת ארבע הרשויות בידי האיש הקרוב יותר מכל אדם אחר אל א-להים. האיש עליו מעיד הכתוב - "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד, י'). אחיזתו באלו - תטביע בהן חותם, תטען אותן בעומק, קודש ומשמעות גם יחד. יתירה מזאת - ארבע מערכות הן, ומתח גדול עשוי לשרור ביניהן, עד כדי המחשבה שלא באמת ניתן לגשר על הפערים ביניהן. והנה, בא משה, ומעמיד תשתית אחת, כמו 'רחם' בו נרקם הריונן של אלו, בו הוטבע החותם על ארבע רשויות שבעומקן מספרות סיפור אחד - סיפורו של הקודש בעולם.

קורח הציג תביעת אמת, תפיסת עולם שמהותה הרחבת גבולות הגזרה של הקודש ושל המנהיגות גם יחד. כוח ניתן לקהל, וגם סוג של עמדה בה 'העם אומר את דברו' - בהיקהלו על משה ועל אהרון. רבים וטובים הלכו עמו. לצד זאת - קורח הקדים את זמנו. העם עדיין בראשית הדרך - שנה לאחר יציאת מצרים, מערכת המושגים עדיין לא מפותחת והקודש טרם ביסס את מקומו בעולמם. לכל אלו לא היה קורח רגיש. דווקא בשל תביעת האמת השוכנת בדבריו, הרשה לעצמו האיש לחצות כל כך הרבה קווים אדומים, לשבור ערכים, מנהיגות, ולהעמיד מודל של 'מחלוקת שאינה לשם שמים'.

טענות קורח נגנזו - אך לא עברו מן העולם. מילותיו 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'' ממשיכות להדהד, והן מצפות לעת בה יבשיל העולם, תבשיל המציאות לדעת את ה' - "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיה ל"א, ל"ג).

 

 

 

 



[1]ארבעתן כתובות בזו אחר זו בספר דברים: שופט: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט (דברים י"ח, ח'-י"ג).

מלך: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (שם, י"ד-כ');

כהן: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם" (דברים י"ח, א'-ה');

נביא: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (שם, ט'-כ"ב).

לצד אלו קיימים גם הלווים, הנזכרים בספר במדבר שוב ושוב, ויחד עם זאת הם אינם משובצים ברשימה זו. תפקיד הלווים נוסד בעקבות דחיית הבכורות, והם משמשים כנציגי העם (במדבר ח', ט"ז-י"ט). אזכורם החוזר ונשנה בספר במדבר קשור לעובדה שבדומה לחומש זה הם מספרים את סיפורו של העם. אי אזכורם בין ארבע הרשויות בספר דברים בנוי על כך שהם אינם חולקים רשות לעצמם. שוב ושוב מתוארים הכהנים כמי שנתונים מאת בני ישראל, וכמי שמשרתים את אחיהם הכהנים: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ג', ו',ט') או "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר י"ח, ו') ('לכם' פירושו לכהנים).

[2] מקום מושבם של השופט ושל הכהן הוא 'המקום אשר יבחר ה'. המלך והנביא אינם משוכים למקום.

[3]המחשה לפערים: בתיאור המקדים לפרשיית המשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (ט"ז, י"ח) מתואר ציווי ישיר להעמיד שופטים; ביחס למלך - הפרשייה פותחת בתיאור תהליך היסטורי, שפסגתו היא בקשת מלך על ידי העם; בכהנים אין מינוי, והם כקבועים ועומדים; את הנביא - ה' הוא המקים, ללא חובה או מצווה המוטלת על העם.

[4] דוגמה להשחתה אפשרית, כאשר למלך ישנה השפעה מכרעת על המתחולל במקדש: "וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא: וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא" (עמוס ז', י"ב-י"ג). אמציה מרחיק את עמוס הנביא מבית אל. 'לא מקום נבואה הוא זה' - הוא אומר לו, על שום העובדה שהמקדש בבית אל מושפע מן המלך ונתון לשליטתו - "כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא", ולא 'מקדש ה'.

[5]משה מנהיג את העם (מעין מלך); משה שופט: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב (שמות י"ח, י"ג), ולאחר מינוי השרים הוא מתייצב בראש מערכת המשפט; משה הוא נביא - החל ממעמד הסנה, ולאורך כל הדרך.

[6] "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמות כ"ח, א').

[7]בדבריו מתייחס משה אל נושא הכהונה, לא אל המנהיגות של עצמו. הפתיחה בכהונה - אולי בשל פתיחת קורח במילים 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים'. ואולי - בשל היכולת להוביל בירור נקי ביחס לאהרון ולא ביחס לעצמו. ביחס להקשרים נוספים - ייתכן שסבור היה שהכרעה ביחס לכהונה עשויה להועיל גם ביחס לתחומים הנוספים, וייתכן שהמחשבה הייתה לפתוח בה והמשיך לאחר מכן אל עבר התחומים הנוספים.

[8]האבן עזרא (במדבר ט"ז, א'), מעמיד במוקד טענות קורח ועדתו את נושא החלפת הבכורות בשבט לוי. על פי דברנו זהו ביטוי אפשרי נוסף לעיקרון הרוחני על פיו - 'כל העדה כולם קדושים'.

[9] ראה ספר שמות פרקים ג' וד', בהם מנסה משה שוב ושוב להימלט מקבלת השליחות.

[10]וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם י"א, כ"ו-כ"ט). בניגוד ליהושע הנבהל מנבואה שהיא חוץ לנבואת רבו, משה רואה בכך 'משאלת לב'.

[11]התהליך הוא ארוך טווח. ההכרה בכך שמנהיג לא אמור להיות כהן הייתה כבר בימי משה, כיוון שכך - נחנך אהרון לעבודה. לאחר שמואל הנביא נפרדת הנבואה מן המלכות, ומעתה ואילך לצידו של המלך יהיה נביא. פרידת המשפט מן המלכות והפיכתן לשתי רשויות אינה מתוארת במקרא (במקרא המלך הוא גם שופט), והיא מוצאת את ביטויה בתורה שבעל פה - בקיומן של שתי מערכות: משפטי התורה ומשפטי המלך.