דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו

קובץ טקסט

פתיחה

 

בשיעורים הקרובים נעסוק בשאלות הקשורות לתהליך הביטול של תקנות וגזרות. בשיעור הראשון נתמקד באופן הביטול של תקנות וגזרות שמטרתם הכוונה נורמטיבית ('עשה') ובשיעור הבא נעסוק בביטול גזרות ותקנות שהם סיגות לאיסורי תורה ('לאו'). הבחנה זו לקוחה מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים המבחין בין שני מצבים ומאפשר בהירות מושגית. כפי שנראה מחלוקת הראשונים על דרכי ביטול עוסקות בשאלות קריטיות אודות תקופם של תקנות ומקורות הסמכות שלהם.

 

ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה

כפי שראינו כבר בשיעור קודם, לדעת רב ושמואל (ה.) ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה ביום טוב שני. הדבר נובע מקדושתם המיוחד של שני ימי רה"ש המכונים 'כיומא אריכתא', כלומר שני הימים הטובים נחשבים יום אחד, ולכן יום טוב ראשון של רה"ש לא יכול להכין למחרתו, וביצה שנולדה בראשון נחשבת ל"נולד" גם בשני.

מהי הסיבה להווצרותם של שני ימים טובים של ראש השנה? כדי לענות על שאלה זו, נפנה לעסוק בפרשייה הלכתית-היסטורית מעניינת, והיא קידוש החודש בתקופת הבית.

בפרשת המועדות בספר ויקרא מופיע הציווי הבא:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"      (ויקרא כ"ג).

חז"ל למדו מפסוק זה כי הסמכות לקביעת 'מועדי ה'' נתונה בידי חכמים. בעולם העתיק, בהעדרם של לוחות מסודרים, קידוש החודש היה מתבצע באמצעות הבטה בגורמי השמיים. הלבנה המתחדשת אחת לשלושים ימים, היא הגורם השמיימי לפיו ניתן היה לקדש את המועד, לאמור לקבוע כי היום המסוים הוא א' בחודש. ההליך הפורמאלי של קידוש החודש היה מורכב מבית הדין השומע ומתחקר את העדים על צורת הלבנה שראו, ואם לדעת בית הדין המראה שראו העדים הוא של לבנה בחידושה - היה בית הדין מקדש את החודש.

'בראשונה' מספרת הברייתא המבואת בגמרא, היו מקבלים את עדות החודש כל היום כולו, עד שפעם אחת 'נתקלקלו הלווים בשירתם'. מה הכוונה? מאחר וחידושה של הלבנה נעשה פעמים ביום ה-30, ופעמים ביום ה-31, אם הגיעו העדים ביום השלושים לאחר זמן המנחה, כבר לא יכלו הלווים להוסיף בשירתם את המזמורים הנאמרים בראש חודש. לכן תקנו חכמים כי עדות החודש תתקבל תמיד עד תפילת המנחה, בכדי שהשירה במקדש תאמר כסדרה.

תקנה זו יצרה תקדים נוסף והוא לגבי יום ל' באלול. מלבד היות יום זה תחילתו של חודש חדש, הוא גם יו"ט האסור במלאכה. לכן לאחר שתקנו חכמים כי לא מקבלים את עדות החודש אלא עד תפילת המנחה, מעתה נאלצו חכמים לקדש גם יום ל' וגם את יום א' בתשרי מחמת הספק, וכך נולד יום ראשון ושני של ראשון השנה אותו אנו נוהגים היום.

לאחר חורבן הבית החזיר רבי יוחנן בן זכאי את המצב לקדמותו - שיהיו ישראל מקדשים החודש של היום כולו. לכן, ניתן היה לחכות עד סופו של יום ל' כדי להחליט אם לקדש את החודש, ומימלא אין צורך לקדש את שני הימים. אולם התקנה של שני ימים טובים של ראש השנה נותלרה בעינה. הגמרא מבארת כי הדבר נובע מכך ש"כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו". מה פשרו של כלל זה? בתלמוד אנו מוצאים שתי פנים לדין דבר שבמניין.

דבר שבמניין – הפרת צו

מדוע דבר שנקבע במניין חכמים לא יכול להתבטל אלא ע"י מניין אחר של חכמים[1]?

על שני דברים נצטוו ישראל במעמד הר סיני כחלק מהכנה למעמד הנשגב והקדוש: 1- הרחקת צאנם ובקרם 2- פרישה מנשותיהם. הכתוב מקציב זמן להגבלות לתקופת 'במשך היובל', אולם בספר דברים מספרת התורה כי לאחר מעמד הר סיני, מצווה הקב"ה את משה להגיד לישראל 'שובו לכם לאהליכם'. מכאן למדו חז"ל כי אף לאחר סיום הצו, יש צורך בהתרה פורמאלית[2]. אם נדייק בדברי הגמרא נגלה שלצורך 'הפרת הצו' הדרישה היא כי בית הדין המבטל יהיה במניין:

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

אודות משמעותו של הביטוי 'מניין אחר' מקובל על הפרשנים כי מדובר במניין כלשהו[3] , המאירי בפירשו מציע לחלק בין שני מצבים, מצבים בהם ניתן לבטל את תקנה באמצעות מניין אחר, ומצבים בהם זקוקים ללמניין מיוחד:

  • מקום שבטל טעם התקנה אין חשיבות למספר החכמים במעמד הביטול.
  • מקום שלא בטל הטעם הגזרה שם יש צורך בבית דין הגדול בחכמה ובמניין.

הסוגיה בביצה עוסקת במקרה שבו בטל טעם התקנה והיה בידו של רבי יוחנן בן זכאי לבטלה. אודות החיוב לביטול פורמאלי של תקנה שבטלה טעה אנו לומדים מהגבלות שנאמרו קודם מתן תורה. שם לאחר מתן תורה שולח ה' את משה לבטל את הגבלות לאחר מעמד הר סיני כדי להתיר לעם להתקרב להר. הסברא מאחורי הדברים כי יש צורך בביטול פורמאלי של תקנה שבטל טעמה, נובעת מן ההבחנה בין: טעם התקנה, וניהוג התקנה. כאשר בטל טעם התקנה הניהוג של תקנה עדיין עומד בעינו ולא ניתן לבטל אלא באמצעות מניין אחר.

דבר שבמניין - הפן הפוליטי

במספר מקומות בתלמוד[4] הבבלי אנו מוצאים את הפן השני של דין דבר שבמניין, והוא הפן הפוליטי הבא לידי ביטוי במקרים בהם לא בטל טעם התקנה.

דוגמה לכך ניתן למצוא בדין פרוזבול, עליו אומר שמואל:

"הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליני"           (גיטין לו.).

הגמרא מתלבטת בפירוש המילה 'עולבנא', ומגיעה למסקנה כי עולבנא הינו מלשון חוצפה. לדברי שמואל, להתקין בדורו פרוזבול יש משום חציפות, ואילו היה בכוחו היה מבטלו. במילים אחרות, לשמואל אין את הכוח הפוליטי לבטל את דינו של הלל, משום שבית דינו אינו גדול בחכמה ובמניין. במקרה שלפנינו אנו רואים כי כאשר לא מתבטל הטעם של התקנה, על מנת שבית דין אחר יוכל לבטל את התקנה, עליו להיות בעל כח פוליטי גדול הבא לידי ביטוי בשני המשתנים: חכמה ומניין.

הצורך בקיומם של שני המשתנים בא למנוע ביטולים לא ראויים, בהם חכם שירצה לבטל תקנה מסוימת על דעתו יחבר אליו מספר של חכמים ויבטל תקנה בצורה חד צדדית. כאשר קיימת דרישה שאל החכם יצטרפו חכמים באופן כזה שחכמתם תהיה יותר מבית הדין מתקן התקנה, סביר להניח שיהיה קשה לחכם ליצור קואלציות של חכמים שיהיו חותמת הגומי שלו.

הפרה פורמאלית או מהותית

בחירתו של הרמב"ם להביא את דין דבר שבמניין בהלכות ממרים, משקפת את הבנתו כי לאחר תיקונה של תקנה כאשר זו התפשטה בכלל ישראל, הניהוג שיוצרת התקנה הוא מקור הסמכות שלה ולא טעמה.

הראב"ד חולק על הרמב"ם ולדעתו במקום שבטל טעם התקנה, אין צורך בבית דין הגדול בחכמה ובמניין לבטלה. נראה כי במקרה זה הראב"ד מבין כי במקום שבטל הטעם די במניין אחר כדברי הגמרא בביצה ה., וזאת משום שניהוג לבדו דורש הפרה פורמאלית בלבד ולא הפרה מהותית.

הרמב"ם לעומתו סבור כנראה שתקנה שפשטה בכלל ישראל ניהוגה מחייב ביטול שאינו פורמאלי אלא ביטול מהותי הבא לידי ביטוי בחיבור שבין שתי המשתנים חכמה ומניין. כיצד עובד מנגנון זה לשיטת הרמב"ם נעיין בהמשך דבריו:

"והיאך יהיו גדולים מהם במנין? הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו"       (הל' ממרים פ"ב, הלכה ד).

מאחר והערכאות בהם נקבעות תקנות המשפיעות על כל ישראל היא הסנהדרין הגדולה שהיא בת 71 חברים, הרי שהרוצה לבטל את דבריה של ערכאה זו צריך לצרף אליו קבוצה של חכמי הדור המונה 71 חברים. בכך יוכל הוא לגבור על התקנה הקודמת הן במניין 71<72, והן בחכמה על ידי צירופם של חכמי הדור. נראה שצריך להניח כי קבוצה המורכבת מחכמי הדור שקילותה בחכמה גבוהה יותר מחברי הסנהדרין שעל חבריה נמנים גם דיינים צעירים שאינם שקולים לחכמי הדור[5].

כוחו של ניהוג

הגמרא במסכת פסחים מביאה סיפור מרתק אודות הלל הבבלי. פעם אחת מספרת הגמרא נשתכחה הלכה מגדולי הדור - בני ביתרא לא ידעו האם קורבן הפסח דוחה שבת. שלחו וקראו להלל הבבלי שדרש להם מדוע פסח דוחה את השבת, לא לפני שהעיר להם כי הלכה זו נשתכחה מהם מפני שלא שממו את רבותיהם שמעיה ואבטליון. לימים רצה הגורל ונזדמן להלל מבחן דומה:

"אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

השאלה שנשאל הלל ע"י בני ביתרא שהוקנטו על ידו, הביאה אותו לעשות מעשה ולבדוק מהי הלכה באמצעות בחינת המנהג המקומי. הלל רואה בממנהג מקור מחייב שכן לדעתו המנהג נובע מן האינטואציה שיש לכנסת ישראל לאורך הדורות לעשות מנהגים כשרים.

לא רק הלל הבללי קידש מנהגים, במסרות הראשונים אנו מוצאים מספר פעמים את הכלל 'מנהג של ישראל תורה הוא'. ע"פ כלל זה ניתן לראות את המנהג כמקור הלכתי ואף אם מנהג נראה כסותר הלכה כלשהי יש להכשירו[6]. כוחו של ניהוג, הוא שעומד בשורש הלכה לפיה לא ניתן להפסיק ניהוג מסוים ללא ביטול מסודר, בו נבחן המנהג הקיים ומתבטל באמצעות ערכאה גדולה של חכמים שבחנו את נחיצותו.

 

[1]   מועד קטן ג: מגילה ב. ע"ז לו.

[2]   תוס ביצה ה:, למד מכאן כי כל החרמות אינם מתבטלים בסוף זמנם , אלא א"כ ישבו בית הדין והתירום באופן רשמי. לדוגמה, אדם שהוחרם לשלושים ימים יכול לשוב ולהצטרף למניין, רק לאחר שבית הדין יתכנס להפר את החרם גם אם עברו שלושים ימים.

[3]   כך משמע מרש"י ותוספות

[4]   גיטין לו. מגילה ב. מועד קטן ג.

[5]   הר"ן בדרשותיו דרוש השניים עשר מבין שביטול בחכמה ובמניין נובע מדין אחרי רבים להטות.

[6]   ראה רמב"ן חולין מו:

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)