"ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" - שתי בחינות בערי מקלט

  • הרב ד"ר יעקב נגן

"וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם...פן ירדוף גאל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום. על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך...ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך..." (דברים יט:א-י)

 

            בספר דברים מבואר שמטרת ערי מקלט היא להגן על הרוצח בשוגג.  הרוצח בשוגג נחשב לאדם נקי שלא מגיע לו משפט מוות.  אף על פי כן, חייו בסכנה משום שהגואל הדם, הנשלט על ידי רגשותיו, עלול לנסות לרצוח אותו.  אם הוא יצליח, מעשהו יחשב כרצח במזיד.  כדי למנוע רצח זה נוסדו ערי מקלט.  אין זמן קצוב לשהיית הרוצח בשוגג בעיר המקלט משום שהכל תלוי ברמת הסיכון מצד גואל הדם.

 

            בספר במדבר לה, ט -לד יש דמות אחרת לרוצח בשוגג.  הוא אינו מתואר כאדם נקי.  אם הוא יוצא מעיר מקלט, הריגתו על ידי גואל הדם אינו נחשב לרצח אלא מותר (1):

 

"ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה.  ומצא אותו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרצח אין לו דם" במדבר לה:כו-כז/

 

            משתמע מספר במדבר שערי מקלט אינן רק הגנה לרוצח בשוגג אלא הן קשורות לתהליך

הכפרה (2):

 

             אי אפשר ליקח כופר במקומו: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת.  ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (פסוק לא-לב).

 

            יש זמן קצוב עד גמר התהליך:"...וישב בה עד מות כהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש" (פסוק כה) ו"כי בעיר מקלטו ישב עד מות כהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח לעיר אחוזתו"(פסוק כח) (3).

 

             מה שלא מבורר מתוך הפסוקים היא המשמעות של תהליך הכפרה ובטעם שמיתת כהן גדול היא הקובעת.

 

            המפתח להבנת השינויים בין הפרשיות הוא גישותיהן השונות ליחס בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד.

 

            בספר דברים הם שונים אחד מן השני בתכלית הריחוק: רוצח במזיד חייב מיתה, רוצח בשוגג נקי.  אכן, מבחינה עקרונית אין צורך לערי מקלט בשביל הרוצח בשוגג.  רק שמבחינה מציאותית הוא זקוק להגנה ממשפחת הנרצח, שיש חשש שהם יעברו על "לא תרצח" כדי לנקם.

 

            הפוך הדבר נמצא בספר במדבר.  רוצח בשוגג ורוצח במזיד דומים זה לזה.  בשניהם אנו מוזהרים מפני לקיחת כופר.  במבנה הפסוקים, שהיית הרוצח בשוגג בערי מקלט עד מות הכהן הגדול נמצאת במקום מוות של הרוצח עצמו.

 

            בספר במדבר יש כח (ולפי רבי יוסי הגלילי מצוה) לגואל הדם להרוג רוצחים, בין אם הם רצחו במזיד ובין אם הם רצחו בשוגג.  ההבדל היחיד בדינם של שני הרוצחים , שהרוצח בשוגג אסור להורגו כל זמן שהוא בעיר מקלט. (4)

 

            מה עומד מאחורי שתי גישות אלו ליחס בין הרוצח בשוגג לרוצח במזיד?  במה נמצא הדמיון ביניהם ובמה השוני?

 

            השינוי בין שני הרוצחים נמצא במניעים שלהם.  רוצח במזיד הורג במכוון ובשנאה ואכן חייב מיתה, רוצח בשוגג הורג "בבלי דעת" ומשום כך אין "לו משפט מות כי לו שונא הוא לו..." (דברים יט:ו).

 

            הדמיון בין הרוצחים נמצא בתוצאות מעשיהם:

 

"כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו.  ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לא-לד).

 

            הרוצח בשוגג כמו הרוצח במזיד, חייב לקחת אחריות על התקלה שהוא גרם.  הוא חייב להתמודד אם השלכות הקוסמולוגיות (טומאת וחניפת הארץ) והמטפיסיות (טומאת הארץ, הפוגעת בגילוי שכינה) של מעשיו.

 

            מפורש בפסוקים שיש רק דרך אחת לכפר על שפיכת דמים: "...לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו".  רוצח המזיד אסור לתת כופר אלא חייב לתת דמו, "מות ימות".  גם רוצח בשוגג אסור לתת כופר.  מה הוא נותן כ"דם" כדי לכפר?  לפי מבנה הפסוקים, במקום "מות ימות" בקשר לרוצח במזיד מוזכר "עד שמת כהן הגדול" בקשר לרוצח בשוגג.  הסבר הדבר: רק דם יכול לכפר על דם וא"כ מבחינה עקרונית הרוצח בשוגג היה צריך למות כדי לכפר על מעשיו.  אבל חס רחמנא עליו, ובמקום דם הרוצח מאפשר כפרה בדם כהן גדול(5).  הסיבה שדם של כהן הגדול יכול לכפר היא משום שכהן הגדול אחראי על כפרת עם ישראל והסרת טומאתם.

 

            יש לשאול: אם הכפרה של דם תחת דם באה רק כשימות הכהן הגדול, איך בינתיים מתמודדים עם תוצאות הרצח של טומאת וחניפת הארץ?  צריך לומר שכל זמן שהרוצח בגלות והוסר מעל פני הארץ, בו-זמנית זה דם תחת דם.  הוא סילק את הנרצח מהארץ, עכשיו הוא מסולק מעל פני הארץ. (6)

 

            אבל אם הרוצח בשוגג אינו מתמודד עם מעשיו על ידי גלות לערי מקלט אלא נשאר בתוך הארץ, חוזר הסיכון של טומאת וחנופת והארץ.  הפתרון לכך, הוא דם תחת דם ואכן, מותר או אפילו מצוה לגואל הדם, להרוג אותו כדי "לגאול" דם הנרצח ולכפר על הארץ.

 

            גם בספר דברים, יש רמזים שמטרת ערי מקלט היא התמודדות עם הסיכון של טומאת הארץ.  הבעיה ברציחתו של הרוצח בשוגג על ידי גואל הדם הוא שמא "ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים" (פסוק י'). (7)

 

            הכתיבה בנפרד של שני התיאורים של ערי מקלט מבליטה את העקרון שבמקרים שבהם אין היתר לגואל הדם להרוג את הרוצח בשוגג, לא רק שאסור אלא שנחשב לרציחה במזיד. (8)

 

 

הארץ כמיקרוקוסמוס של מזבח

 

            רגישות הארץ לשפיכת דמים יכולה ללמד אותנו על משמעות קדושת הארץ.  התיאור בבמדבר לה לפגיעה בארץ כתוצאה של רצח, מעמיד את הארץ כמיקרוקוסוס של המזבח והמקדש.

 

            בשני דברים מודגשת הרגישות של המזבח, שפיכת דמים ועריות:

 

"מזבח אדמה תעשה לי...ואם אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה.  ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותיך עליו" (שמות כ', כא -כג). (9)

 

            בארץ ישראל מודגשות שתי עבירות שמטמאות את הארץ, שפיכות דמים ועריות. (10)

 

             שפיכות דמים: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתה בה כי הדם יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי בדם שפכו.  ולא תטמא את הארץ אשר את ישבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לג-לג)

 

            עריות: "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה" (ויקרא יח:כה - אחרי רשימות העריות)

 

"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ" (דברים כד:ד)

 

            לא רק שיש רגישות לאותן שתי עבירות, אלא יש הדגשת שורש ט.מ.א.  טומאת הארץ מזכירה את המקדש והמזבח (ויקרא ט"ז), ואכן סיבת הרגישות, התגלות ה' בתוך ישראל , היא עיקר תפקיד המקדש והמזבח.

 

            קשר בין הפרשיות מרומז גם על ידי שימוש בשורשים ה.נ.פ. וח.נ.פ., בשתיהן.

 

            מקורות רבים מצביעים על כך שהמקדש והמזבח הם מיקרוקוסמים של העולם.  מהפסוקים כאן נראה שהרעיון ההפוך גם נכון, שהארץ היא מיקרוקוסמוס של המקדש והמזבח, שהם מקום שיש בהם גילוי שכינה ורגישות לטומאה על ידי חטא.

 

            לפי גישה זו, הבנת תהליך הכפרה לטומאת הארץ יכולה להפיץ אור גם על כפרה במזבח.  כמו שחטאים מטמאים את הארץ, חטאי ישראל גם מטמאים את המיקרוקוסם של המזבח.  אכן, יש צורך גם כן לכפר עליו, והדרך לעשות את זה הוא על ידי דם: "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב.  והזה עליו מן הדם ..וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל.  וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח" (ויקרא טז:יח-כ) . הסבר לכוח של דם בטקס זה: "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז:יא).  כמו שבארץ רק דם יוכל לכפר על דם, במזבח רק נפש יכולה לכפר על נפש.  ודם שהוא הנפש מכפר על "נפשותיכם".

 

            כמו לרוצח בשוגג מוצאים תחליף לדמו, דם של כהן הגדול, כמו כן במקום דמו של הפושע לוקחים דם הקרבן.

 

            גם בעגלה ערופה חוזר הדגם של כפרה על ידי דם תחת דם.  לא נודע מי הרוצח ואם כן אי אפשר לקחת דמו לכפר על הארץ.  משום כך, לוקחים דם של עגלה ערופה במקום דם הרוצח כדי לכפר על הארץ.  אם מבינים כפרת עגלה ערופה כדרך כפרה על הארץ שנטמאה על ידי דם הנרצח, מובן גם תפקידו המרכזי לכהנים בטקס זה.

 

            מצאנו שדם כמכפר על דם הוא דגם בסיסי ומפתח להבנת תהליך הכפרה במגוון ענינים:

 

רוצח במזיד: מכפר על ידי דמו ממש

רוצח בשוגג: מכפר על ידי דמו של כהן הגדול

רוצח שלא נודע: מכפר על ידי דמו של עגלה ערופה

ישראל שחייב בנפשותיכם כתוצאה של חטאותם: מכפר על ידי דם הקרבן

 

 

הערות:

 

(1)  יש שיטה בחז"ל", ר' יוסי הגלילי, ש"מצוה ביד גואל הדם " להרוג אותו (משנה מכות פ"ב).  ר' יוסי הגלילי גם סובר שרשות בידי כל אדם להרוג אותו.

(2)  עיין בבלי מכות ב:

(3)  לפי חז"ל הרוצח בשוגג חייב להישאר בערי מקלט אפילו במקרה שלא נדרשת הגנה מגואל הדם.  לדוגמא, גופו של הרוצח חייב להישאר בערי מקלט אחרי  מותו: "'אשר נס שמה' שם תהא דירתו שם תבא מיתתו שם תהא קבורתו" משנה מכות ב:ז.

(4)  גם משמע שאחרי מות כהן הגדול אסור להרוג אותו.

(5)  מפורש בחז"ל שמיתת כהן הגדול מכפרת: "מידי גלות קא מכפרא?  מיתת כהן הוא דמכפרא" מכות יא:.

(6)  בדומה, בעגלה ערופה, לוקחים העגלה, שמסמלת את הרוצח, ומוציאים אותה מחוץ לישוב.

(7)  ועוד עיין תחילת הפרשה בספר דברים שמשתמע שערי מקלט הן דין בירושת וישוב הארץ.

(8)  יש להביא הוכחה ששני התיאורים משלימים זה את זה מספר יהושע כ:א-ט שבו הם משובצים יחד.

(9)  א.  לפי חז"ל הבעיה בשימוש בחרב בבנין המזבח היא האסוציאציה לשפיכת דמים: "הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם בדין שיניף המקצר על המאריך" משנה מדות ג:ד.

            הרב אברהם וולפיש הסביר את המילה "נברא" בקשר למזבח כקשור "למסורות במדרש הקושרות את מקום המזבח עם מעשה בראשית (תוספתא סוכה פ"ג הט"ו, גמרא שם מט., בראשית רבה יח, ח ועוד)" נטעים ג' עמוד 100.  יש להוסיף על דבריו , שחז"ל ראו המזבח כמקום בריאתו של האדם (ב"ר יד:ח) ואכן, הניגוד בין ברזל שננברא "לקצר ימיו של אדם" למזבח, מקום בריאת האדם, ברור.

            כמו שלמזבח יש יחס של מיקרוקוסמוס\מקרוקוסמוס לעולם, כמו כן האדם לעולם (עיין תנחומא ג').  יתכן, שביחס זה טמון ההסבר למה הריגת אדם יכולה לטמא את הארץ.  ועל זה נרחיב במקום אחר בעז"ה.

ב. לחז"ל הרגישות של המקדש לשפיכת דמים גם מתבטאת בהלכות נשיאת כפים: "א"ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנ' 'ידיכם דם מלאו' ישיעה א'" ברכות לב:.

ג. דוד המלך לא בנה המקדש משום: "והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" דברי הימים  א:כח:ג  ובדומה עיין דברי הימים א:כב:ח.  הרד"ק בדברי הימים (שם) מקשר דברי דוד לאיסור לשמש בכלי ברזל בבנין המזבח. 

(10)  א.  חז"ל לא ראו עריות ושפיכת דמים כמטמאים רק במובן מיטפורי אלא הם ראו בו טומאה של ממש שיש בו היבטים הלכתיים:

1) מטומאת סוטה חז"ל למדו הלכות בהגדרת כלליות לטומאה בכלל: ספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא (סוטה כח.-כח:).

2) "ספק סוטה שעבר עליה יה"כ לא תייתי דהא כפר עלה יוה"כ...אמר רבי הושעיא לכל חטאתם ולא לכם טומאתכם"(כריתות כו.).

3) "...יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת ע"ז וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכת דמים..." שבועות ז:.

ב. בנ"ך אנחנו מוצאים שגם עבודה זרה מטמאת את הארץ.  וע' מאמר של הרב יאיר קהן "להעביר גילולים מן הארץ" עלון שבות 145.  בפסוקים המתארים רגישות של מזבח לעריות ושפיכת דמים יש גם יחס לבעיה של ע"ז: " לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.  מזבח אדמה תעשה לי..." שמות כ:כ -כא.

 

 

כל הזכויות שמורות  1996  ישיבת הר עציון