יומא | דף פב | ולנערה לא תעשה דבר
בברייתא המובאת בגמרא (פב ע"א) נאמר:
"מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו – אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, מה רוצח יהרג ואל יעבור – אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור".
הגמרא למדה מדין רוצח לדין נערה המאורסה את הכלל ש"יהרג ואל יעבור". רש"י על אתר (ד"ה אף) עמד על כך שהברייתא נקטה בלשון "יהרג" ביחס לנערה המאורסה ולא בלשון "תיהרג", ומכאן שדווקא הבועל צריך למסור את נפשו כדי שלא לבעול נערה המאורסה, ואילו על הנערה עצמה אין חובה כזו:
"אבל היא אינה מצווה למסור את נפשה, דהיא אינה עושה כלום, דקרקע עולם בעלמא היא, וראיה לדבר אסתר".
אם כן, גם ביחס לגילוי עריות אין כלל גורף ש"יהרג ואל יעבור", והדבר תלוי בשאלה אם הוטל על האדם לעשות מעשה עבירה בידים או שהוא מתפקד כ"קרקע עולם בעלמא". התוספות (ד"ה מה) הקשו קושיה חזקה על בסיס הנחה זו:
"ואם תאמר הא דקאמר במסכת עבודה זרה פרק ר' ישמעאל גבי נעבד באונס דאסור... ופריך עלה אונס רחמנא פטריה, דכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר'. ומאי קושיא? הא קרא בקרקע עולם דוקא איירי, אבל עושה מעשה חייב למסור עצמו, ומשתחוה לעבודה זרה עושה מעשה הוא!"
בגמרא בעבודה זרה נאמר שמהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" אפשר ללמוד שהעובד עבודה זרה באונס פטור ממיתה ואינו אוסר את החפץ הנעבד. התוספות הקשו כיצד ניתן ללמוד זאת, והרי צמצמנו את ההיתר של נערה המאורסה דווקא למי שעושה מעשה של "קרקע עולם"!
התוספות מיישבים שכאשר אדם נאנס לעשות מעשה בידיים הוא חייב להיהרג, אך בדיעבד אף אם לא עשה זאת הוא פטור ממיתה. התוספות שואלים כיצד ניתן ללמוד זאת מן הפסוק העוסק בנערה המאורסה, שהיא "קרקע עולם", ומיישבים:
"יש לומר דמשמע ליה לענין מיתת בית דין דאין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, דהא אשה ברצון חייבת אף על גב דהויא קרקע עולם, וכשפטר התם אונס ממיתת בית דין כדכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר' לא שנא עביד מעשה ולא שנא לא עביד מעשה".
התוספות מסבירים שלעניין חיוב מיתה אין חילוק בין "קרקע עולם" למי שעושה מעשה בידים, ומוכיחים זאת מכך שנערה המאורסה שזינתה ברצון חייבת מיתה אף שלא עשתה מעשה בידים. על דברים אלו הקשה רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס על אתר:
"לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, דמה בכך דלדין מיתה אין חילוק, הא מכל מקום מכח דלא עבדה מעשה הדין דמותרת ותעבור ולא תיהרג, דאם עשתה בהיתר וברשות בית דין פשיטא דאין חייבת מיתה, ואיהו דיהרג ואל יעבור רוצה לומר דאם עבר חייב מיתה. ובאמת גם בדידה אילו היה הדין דתיהרג ואל תעבור היתה חייבת מיתה אף דלא עבדה מעשה, אבל טעם פטור דידה כיון דכך הדין דתעבור ואל תהרג ועשתה בהיתר. וה' יאיר עיני".
רבי עקיבא איגר טוען כנגד דברי התוספות טענה פשוטה: אמנם המעשה אינו מהווה פקטור עצמאי ביחס לחיוב מיתה, אך מכיוון שהוא מהווה פקטור בדין "יהרג ואל יעבור" הוא יכול להשפיע ממילא על חיוב המיתה. פטור המיתה בנערה המאורסה נובע מכך שהדין הוא "תעבור ולא תיהרג", וממילא כאשר אין היא קרקע עולם והדין הוא "תיהרג ואל תעבור" חוזר חיוב המיתה!
כדי ליישב את דברי התוספות עלינו להסביר שאין כל קשר בין ההיתר לעבור ובין הפטור ממיתה. טעם הדבר הוא שכיוון שהעובר עושה את העבירה מאונס – שוב אין משמעות לשאלה אם המעשה הותר לו או לא, שהרי בין כך ובין כך אין הוא עושה אותו מרצונו החופשי. ממילא צריך לומר שפטור "ולנערה לא תעשה דבר" נאמר ביחס לכל מעשה לא-רצוני, בין אם נעשה באונס ובין אם נעשה בהיתר. ההוה-אמינא שעימה התמודדו התוספות היא שעצם המעשה מחייב מיתה, גם אם נעשה באונס ובהיתר, והוה-אמינא זו נדחתה מכוח ראייתם שעצם המעשה אינו משפיע על חיוב המיתה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)