ולפני עור לא תתן מכשול (ב)

  • הרב משה טרגין

"לפני עור לא תתן מכשול" - חלק ב'

בשיעור האחרון עסקנו בשאלה יסודית ביחס לאיסור לפני עיוור: האם האיסור הוא במעשה ההכשלה, או שמא הוא נובע מחלקו של המכשיל בחטא שנעשה בעקבותיה? בין הנושאים שנידונו בשיעור שעבר הייתה האפשרות לעבור על לפני עיוור כאשר ההכשלה מתרחשת הרבה לפני ביצוע העברה. בשיעור זה נעסוק בעניין אחר (עם שייתכן בהחלט שהוא קשור לנידון זה): האם איסור לפני עיוור הוא איסור בעל מעמד עצמאי, או שמא הוא נחשב כהרחבת החטא שהתבצע בעקבותיו? במילים אחרות: אדם שעבר על לפני עיוור - האם הוא נחשב כמי שעבר על העברה שבה נכשל החוטא, או שמא כמי שעבר על איסור נפרד, שאיננו כלול באותה עברה (עיין בסיום, שם מצוינות הקבלות נוספות לשאלה זו)?

הראיה המפורשת ביותר לכלילת לפני עיוור בלאו של מעשה החטא מצויה בוויכוח בין רמב"ן ובעל המאור בדבר ההצדקה שהייתה לאסתר, שלדעת חז"ל הייתה נשואה למרדכי, להינשא לאחשורוש. הגמרא במסכת סנהדרין מעלה שני פתרונות אפשריים, והראשונים בוחנים פתרונות אלו. בעל המאור טוען, בין השאר, כי דין ייהרג ואל יעבור, הקיים ביחס לשלוש העברות החמורות- גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה - קיים גם ביחס להכשלת אדם בהן: כשם שיהודי מצווה למסור את נפשו על עברות אלו, כך מצווה הוא למסור את נפשו ולא לגרום לאדם אחר לעבור עליהן. מטענת בעל המאור עולה שהוא סבר כי לפני עיוור מוגדר על פי הלאו שעליו עובר המוכשל, ואם חייבים למסור את הנפש על אותו לאו - יש להימנע מלהכשיל בו אדם אחר גם במחיר זה.

שאלה נוספת שעשויה להיות קשורה לחקירתנו היא אם איסור לפני עיוור חל על גויים. היות שגוי אינו מצווה על כל המצוות אלא רק על שבע מצוות בני נח, אין הוא מצווה על לפני עיוור - אלא אם נאמר שלפני עיוור עשוי להשתייך לשבע מצוות בני נח. אם, למשל, נחשב סיוע לגנבה כגנבה - כי אז ייאסר גוי, האסור בגנבה, לסייע לה. מן הגמרא במסכת עבודה זרה(יד ע"א) נראה כי גוי אכן מוזהר על לפני עיוור, אולם תוספות (טו ע"ב ד"ה לעובד) מפרשים את הגמרא באופן שלפיו גוי אינו מוזהר על לאו זה.

נפקא מינה דומה קיימת ביחס לחלות לפני עיוור על אדם שאינו מוזהר על הלאו שבו הוא מכשיל. האם, למשל, מותר לאדם שאיננו כוהן לסייע לכוהן לעבור עברה שהוא חייב עליה? שאלה זו עולה ביחס לדברי תוספות במסכת בבא מציעא (י ע"ב) שנידונו בשיעורנו הקודם, כי ישראל שנשלח לקדש גרושה עבור חברו כוהן עובר על לפני עיוור. כפי שכבר הזכרנו, ריטב"א במסכת קידושין (לב ע"ב) חולק על תוספות. בשיעור הקודם הסברנו כי ריטב"א חולק על תוספות משום שהאיסור יחול רק כשהכוהן יקיים יחסי אישות עם אשתו האסורה לו, ומכיוון שדבר זה יתרחש רק לאחר שהשליח יסיים את חלקו במעשה - אין לחייבו על מעשה זה. אולם קיימת דרך נוספת לחלוק על תוספות: ניתן לומר כי ישראל, שאינו אסור בגרושה, אינו יכול לעבור על לפני עיוור כאשר הוא מאפשר לכוהן לעבור על לקיחת גרושה: אם לפני עיוור הוא רק הרחבה של האיסור שעליו עובר החוטא, כיצד נוכל להרחיבו ולהחילו על אנשים שהוא כלל אינו שייך בהם?

מעניין לציין שעמדתם של תוספות עקיבה: לפני עיוור הוא איסור עצמאי, שאיננו קשור לאיסור שעליו עובר המוכשל; גוי אינו מחויב באיסור עצמאי זה (היות שאינו נכלל בשבע מצוות בני נח); ויהודי חייב בו גם כאשר הוא עצמו איננו חייב באיסור שעליו עובר הנכשל.

מדברי תוספות ניתן להסיק מסקנה נוספת. תוספות טוענים כי הגם שבדרך כלל "אין שליח לדבר עברה" (כלומר: שליחות לעברה אינה חלה), כאן חלה שליחות הישראל משום שהוא עצמו אינו אסור בגרושה. גם מדברים אלו אנו רואים שלדעת תוספות לפני עיוור איננו הרחבת האיסור שעליו עובר הנכשל, שאם לא כן היה הישראל אסור בקידושי הגרושה והשליחות לא הייתה חלה.

לסיום, חשוב לעמוד על היחס בין השאלה שהעלינו בשיעור הקודם לזו שהעלינו בשיעור זה. במבט ראשון נראה שהן אינן קשורות: בשיעור הקודם העלינו שאלה מבנית - אם האיסור הוא ביצירת המצב המוביל לעברה או שמא הוא מוגדר כנטילת חלק בעברה עצמה - בעוד שבשיעור זה דנו בשאלה נפרדת לכאורה בדבר סיווג הלאו - האם זהו לאו עצמאי או שמא הוא הרחבת העברה שעובר הנכשל. עם זאת, דומה שיש קשר בין השאלות: אם לפני עיוור הוא הרחבת העברה, כי אז יש להתמקד באפקט של המעשה כמאפשר את העברה (כלומר, בחלקו של המכשיל בכך שבסופו של דבר העברה אכן התרחשה) - וההלכה מתייחסת להשתתפות בעברה כאל מעשה העברה עצמו; אך אם לפני עיוור הוא איסור עצמאי, ניתן להתמקד ביצירת המצב שהוביל לחטא גם אם איננו קשור ישירות לחטא עצמו.

לסיום:

שאלה זו, בדבר סיווג מצוות או לאווים מסוימים כהרחבה של מצוות או של לאווים אחרים, עולה בהקשרים שונים, שמן המפורסמים שבהם הוא הפכו של לפני עיוור - דין ערבות, דהיינו סיוע לאחרים בעשיית מצווה: האם דין ערבות הוא דין עצמאי, כלומר, שמלבד חיובי האישי לתקוע בשופר אני גם מחויב לסייע לאחרים לשמוע קול שופר, או שמא הערבות היא חלק מעצם קיום המצווה, ואם לא סייעתי לאחרים לקיימה לא קיימתי בעצמי את מצוות תקיעת שופר בשלמות?

תחום נוסף שבו עולה שאלה זו הוא דין מראית עין - האיסור לעשות מעשים שנראים כאיסור. האם מראית עין היא איסור עצמאי, שתוכנו הוא הימנעות מכל פעולה שעלולה לעורר את חשדם של אחרים, או שמא היא הרחבה של כל איסור ואיסור בפני עצמו? האם מראית עין של שלושת העברות החמורות תחייב מסירות נפש (מעניין שדבר זה נתון במחלוקת רמב"ן ובעל המאור במסכת עבודה זרה)?