ומתיישב ליבו בתלמודו

מאת זיו רפפורט (מחזור ל')

הקניין ה-13 מקנייני תורה הוא "בישוב", והקניין ה-43 הוא "מתיישב לבו בתלמודו". בפשטות, הקניין ה-13 עוסק בישוב הדעת (ראו רש"י, וברטנורא במקום), ואם כן איזה ישוב נוסף אנו מוצאים בקניין ה-43?

הרב תאומים, בספרו "באר האבות", והרב קליין, ב"ספר הקניינים", אכן סוברים כי מדובר בקניינים דומים, ובשניהם נדרש האדם ללמוד תורה במתינות ובתשומת לב, ולא מתוך בהלה או טרדה. על ידי הקפדה על כך הלימוד יהיה מסודר וברור, וכך ימנעו טעויות.

 אולם, ניתן למצוא גם פירושים המבחינים בין שני הקניינים. השפת אמת, בפירושו לאבות, מסביר את ההבדל בין שני הקניינים: 

"מתיישב לבו בתלמודו" -  ואינו הך דבישוב לעיל, רק יש לומר הכא הפירוש שמי שאין לבו מיושב מצער דברים אחרים וטרדות, וע"י שלומד ד"ת[1] מתיישב ומתיישר לבו, הוא סימן שיש לו דביקות בד"ת.

נראה שהשפת אמת רואה בקניין זה כמעין נייר לקמוס של לומד התורה, לבדיקת הדבקות בלימוד. לעיתים האדם טרוד בזמן הלימוד, והשאלה היא האם כאשר נפתח הספר נפתח גם הלב, והאדם מצליח לגבור על הטרדות ולהתרכז בלימוד. הרב לפקוביץ', בספרו "מרבה ישיבה מרבה חכמה", הולך בדרכו של השפת אמת, אך הוא מרחיק לכת ורואה בקניין זה דרישה מהאדם לשקוע בצורה טוטאלית בתורה, "עד שאין בלבו מקום לשום ענינים זולת לימוד התורה".

אולם, כאן יש לשאול - האם באמת ראוי להתנתק מכל מה שאינו נוגע ללימוד? האם אין מקום בליבו של האדם גם למשפחתו, למשל? ניתן להשיב על כך שתי תשובות:

האחת היא שלכל הפחות כאשר אדם עוסק בתורה הוא צריך להבין שאליבא דאמת אין מקום בליבו לדבר אחר, לרבות דברים שראוי שימלאו ליבו של אדם. יסוד זה נמצא בדברי הרמ"א, או"ח, צ"ח, א:

ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום.

הרמ"א מעמיד זה מול זה את אהבת הילד ואהבת המקום, ובין השתיים ברור איזו עדיפה. 

התשובה השנייה היא שגם אם לכאורה כל איש אוהב את אשתו וילדיו הרי שכפרפרזה לדברי השיר[2] -  אם בין אהבת חכם לבין אהבת טיפש כאילו אין הבדל -  הבדל בכל זאת יש!

***

אם יורשה לי לשתף גם מהגיגיי שלי, הרי שקניין זה עוסק ב"ישוב הלב", ולא ב"ישוב הדעת"; אולם, לימוד התורה נעשה רובו ככולו על ידי הראש -  העיניים קוראות, הפה מפלפל והמוח גורס, ומה ללב וללימוד התורה? ב"ה, בימינו נפלו המחיצות שבין עולם הישיבות לבין עולם החסידות, ואנו מוצאים השפעות הדדיות מבורכות, וברור לכולי עלמא כי "רחמנא ליבא בעי"[3]. אולם אין להפריז בכך, וברור שלא די בהתלהבות הלב ללימוד תורה (אם כי גם לכך יש מקום), אלא יש צורך שהלומד יגיע ל"ישוב הלב". דווקא הלב היודע לרקוד ולהתלהב, אינו יודע מנוח ועובד 24 שעות ביממה, נקרא להתיישב ולהירגע כאשר אנו באים ללמוד תורה. ייחודו של הלב, אשר אינו מניח לשיקולים הגיוניים להרגיעו, יביא את הלומד לחקר התורה לעומקה ולאמיתה, מעבר לאמת המושגת בישוב הדעת.