"ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כ"ב, ז) - עיון בשמיטת כספים

  • רבני ותלמידי הישיבה

הרב אשר מאיר

פרשת שמיטת כספים (דברים ט"ו, א-יא) באה בעקבות סיכום עניין תרומות ומעשרות - שבו מודגשת הדאגה לעניים - ומשמשת פתיחה לדין שחרור עבד עברי והענקתו לאחר שש שנות שעבוד, לפי הכתוב "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך". מיקום טקסטואלי זה משקף את המיקום הרעיוני של מצוות שמיטת כספים.

מצד אחד יש לשמיטת כספים קשר הדוק עם המצוות התלויות בארץ: היא באה דווקא בשנת שבת הארץ, שכל עניינה לכאורה חובות קרקע, ושקיומה תלוי באם היובל נוהג: "רבי אומר: 'וזה דבר השמיטה: שמוט...' - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" (גטין לו.). מאידך, המצווה עצמה היא חובת הגוף בלבד: אין לה קשר לקרקע ולגידוליה; היא נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל מן התורה (כמפורש בקידושין לח:); לא נאמר לגביה "כי תבואו אל הארץ" - סימן להיות מצווה תלויה בארץ (ראה קידושין לז.); ולכאורה אין בינה ובין ארץ ישראל או חקלאות אפילו קשר עקיף.

אמנם יש מן הראשונים המוצאים בשמיטת כספים היבטים מסוימים התלויים בארץ ממש. הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות לא-תעשה ר"ל) כותב שאיסור "לא תגוש" נוהג מן התורה רק בארץ ישראל. תרומת הדשן (סימן ד"ש) כותב שתיקנו שמיטת כספים דרבנן רק בא"י ובמקומות הסמוכים לה, מעין תרומה ומעשר דרבנן; ואף שמפורש בקידושין לח: שקיומה מן התורה בכל מקום, "יש לומר שמכל מקום הואיל ואתקש שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, ושם שמיטה חדא הוא, דתרוויהו בקדושת שביעית תלוי, ובזמן הזה לא נתקן אלא זכר לשביעית, דמיא טפי לחובת קרקע...". אבל אלו דעות בודדות ולא הובאו להלכה; ואפילו ברמב"ם עצמו במשנה תורה אין רמז לכך שמצוות "לא תגוש" נוהגת מן התורה רק בארץ.

עלינו לנסות לפענח, אם כן, את היחס בין שמיטת כספים ובין שביעית ויובל. וכמה פירושים נאמרו בדבר.

א. קשר כלכלי

ה"בכור שור" מציע פירוש מעניין. על הפסוק "לנכרי תגוש" הוא כותב: "כשהנכרי זורע וקוצר ובוצר - יכול לשלם ולפרוע; אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר - במה ישלם?!". כלומר, דווקא בשנת השביעית עלינו להפגין סלחנות כלפי הלווים, שלא עיבדו את הקרקע באותה שנה ומסתמא אין להם מה לשלם. זהו קשר ישיר בין שביעית לבין שמיטת כספים. וכדברים האלה כתב גם הרב דוד צבי הופמן (מדעתו - פירוש "בכור שור" על ספר דברים ראה אור רק בדורנו).

אלא שיש כמה בעיות בפירוש זה. אף שהוא מקשר בין שמיטת כספים לשביעית, אין הוא מסביר מה הקשר ליובל. יתר על כן, לפי הסבר זה היינו צריכים להניח שגם בשנת היובל תהיה שמיטת כספים, שהרי לאחר שנתיים של נטישת עבודת הקרקע כל שכן שיש מחסור באמצעים; אולם להלכה אין הדבר כך: "שהיה בדין, מה שמטה, שאין מוציאה עבדים, משמטת מלוה, יובל, שמוציא עבדים - אינו דין שישמט מלוה? תלמוד לומר 'וזה דבר השמיטה': שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמטת מלוה" (ספרי דברים קי"ב), כלומר, אף ששמיטת כספים תלויה בתקופת היובל, בשנת היובל עצמה היא אינה נוהגת (אמנם מהירושלמי ראש השנה פ"א ה"ה משמע שיש שמיטת כספים גם ביובל, וכן משמע בבבלי ראש השנה כט.; אולם כל הראשונים העירו על הגרסה בבבלי שם וקיימו להלכה את הדין כמו שהובא בספרי; ויש שרצו לתרץ גם את גרסת הירושלמי, ואכמ"ל)!

ב. קשר חינוכי

כמה מפרשים מציירים את הקשר החינוכי בין המצוות האלו, הבונות כולן את מידת הביטחון בכך שהן מכריחות את האדם לוותר על הזדמנויות צודקות לכאורה להתעשר ומחזקות את מידת ההסתפקות ואת הפנייה מטרדות העולם הזה לערכים נשגבים יותר. כך, למשל, כותב ספר החינוך: "ושמיטת כספים גם כן אחר אותו הטעם [של יובל] נמשך, ללמד נפשנו במדות מעולות: מדת הנדיבות ועין טובה, ולקבוע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא... להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה" (מצווה תע"ז). ומאריך בכך מאוד רבי יהונתן איבשיץ: "וידע כי לא השלימות האנושי לעסוק בקיבוץ הקנינים ולאסוף חמרים חמרים... שנת שביעית רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו, ולא יאמר אלהינו למעשי ידינו וכו'... היה חובה עלינו להחזיק במדת ההסתפקות" (תומים חושן-משפט ס"ז).

פירוש זה יפה, וללא ספק גם נכון, אך נראה שאינו שלם. אנו מעוניינים בקשר ספיציפי יותר, שיסביר מדוע מכל המצוות המכוונות לעניין זה תלויה דווקא שמיטת כספים ביובל.

ג. קשר במטרה החברתית

מעניין שהפרשנים הללו ייסדו את פירושם דווקא על המסר והמשמעות של המצוות האלה עבור מקיימן, ולא על עצם היפטרות הלווה ממנו. אך ניתן גם לומר בפשטות שמצוות שמיטת כספים ויובל, מטרתן לשפר ולהיטיב את מצבו הכלכלי של העני, ללא כל קשר עם השפעתן החינוכית על המלווה או על קונה הקרקע; הרעיון העומד בבסיסן הוא להציב גבול למעגל הקסמים של ירידה אחר ירידה, כניסה לחובות ואבדן נכסים, ולקבוע עתים שבהן תוענק לכול רווחה כלכלית והזדמנות להתחיל מחדש. את שני הפירושים גם יחד - החינוכי והחברתי - הביא הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ט). מיקום הפרשה סמוך לפרשיית שחרור והענקת עבד עברי מהווה סימוכין לגישה זאת.

דא עקא, קושייתנו בעינה עומדת. קיימות מצוות רבות שמטרתן לעזור לעני, אולם רק שמיטת כספים תלויה בשמיטה וביובל.

יתר על כן, אין ברור עד כמה מביאה שמיטת כספים הקלה ממשית לעני. ראשית, היא באה רק אחת לשבע שנים, וייתכן שדבר זה מרמז שמשמעותה בעיקר סמלית. שנית, חכמים דווקא עודדו את הלווה להשיב את החוב: "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו" (שביעית פרק י'), ולפי כמה דעות מותר אפילו להפעיל עליו לחץ כדי להביא אותו לפרוע את חובו.

ד. קשר מהותי - שמיטת כספים כ"יובל זוטא"

נראה שאת הקשר היותר מהותי בין שמיטת כספים ויובל אפשר לבנות על יסוד השחרור והחירות שביובל: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (שמות כ"ה, י). חוב הוא אמנם ביסודו יחס מסחרי גרידא, אולם יש בו כמעט בהכרח מצב נפשי של שעבוד ותלות: "ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כ"ב, ז). וגם מבחינה הלכתית נחשב חוב שאין בו משכון ל"שעבוד הגוף" - ממש כעבדות!

פירוש זה כתב הראי"ה קוק ב"עין אי"ה" (על שביעית פרק י', יצא לאור ב"ניצני ארץ" ו:): "התכלית העיקרית של שמיטת החוב... להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים... שהכניעה והעבדות תהיה מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו, 'עבד לוה לאיש מלוה' ".

ראשית נבאר כיצד מתגבר פירוש זה על קושיותינו על הגישות שהובאו לעיל, ואחר כך נסביר כיצד פותחת בפנינו דרך זו (שדומה שהרב קוק הציע אותה כפרשנות מחשבתית גרידא) הסתכלות הלכתית חדשה על כמה מדיני שמיטת כספים.

לפי דרך זו שמיטת כספים היא ממש כיובל: היא "יובל זוטא" שבא לשחרר מן ה"עבדות זוטא" של חוב ממוני - כנגד היובל, שמביא את השחרור הגמור. ממילא סביר וטבעי שלא תהיה שמיטת כספים ביובל, שהרי ביובל נעשים הכול בני חורין ממש, בעלי נחלה, ואין אפוא כל סיבה שמישהו ירגיש את העבדות מחמת חובותיו (עוד יש לומר שבשנה זאת אין אדם צובר חובות, בדרך כלל, שהרי בה הוא חוזר להיות בן חורין, בעל נחלה, וחובותיו הקודמים הלוא כבר נמחקו בתחילתה מחמת השביעית שקדמה לה. אך דרך זו יפה גם לפירוש הראשון).

לפי זה גם נופלת הקושיה למה התקשרה דווקא מצווה זו ליובל: מצוות היובל היא היחידה המצווה על שחרור עבדים (מחמת נדיבות; למעט יציאה בשן ועין, שהיא מחמת קנס) - מלבד מצוות שחרור עבד עברי לאחר שש, שמצוותו נסמכה ממש למצוות שמיטת כספים! קיים אפוא קשר מיוחד דווקא בין שלוש המצוות האלו.

כמו כן בטלה גם הקושיה מדוע מצווה זו באה רק לעתים רחוקות, שהרי גם היובל בא רק 'פעם ביובל'. די ליישם את הכלל ש"לי בני ישראל עבדים, עבדי הם - ולא עבדים לעבדים" על ידי קביעה כללית שאין עבדות נצחית, שיש קץ לשעבוד - ואפילו הוא בעתיד הרחוק - ועל כל פנים באורך חיים בינוני יזכה אדם לראות חירות כללית. ייתכן שקושיה זאת אינה משמעותית כל כך גם לפי הפירוש 'החינוכי', כי ניסיון כזה יוצר רושם עמוק, המותיר את חותמו לאורך זמן. וכדברי "צרור המור" בעניין מצוות שביעית: "בשמיטה אפילו העשיר נושא את עיניו לשמים ואומר: מה אוכל ומה אשתה - כדי שיזכור את צערו של העני בכל ימיו".

טקס החזרת החוב אחרי השביעית המתואר במשנה (שביעית פ"י מ"ח) מחזק אף הוא יסוד זה. לפי המשנה, כשהלווה בא למלווה ומבקש להחזיר את החוב צריך המלווה לומר לו "משמט אני", ואם הלווה אומר "אף על פי כן" מותר למלווה לקבל את החוב. כאמור, המשנה אף מציינת כי רוח חכמים נוחה ממי שמחזיר חוב למרות השמיטה. מעמד זה ודאי אינו עוזר ללווה מבחינה ממונית, אך בהחלט יש בו כדי להוריד מיחס החוב שלו כלפי המלווה את הממד השלילי של שעבוד אישי. באמירת המלווה "משמט אני", הופך החוב לעניין מסחרי גרידא, ולכן מוכן הלווה לומר "אף על פי כן". וכן כותב הרב קוק: "די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור 'משמט אני', שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה" (שם).

אמנם לא הסברנו לגמרי את הקשר בין שמיטת כספים ובין הקרקע הנרמז בתלות ביובל. ואדרבה, הוספנו קושיה על קושיה, שהרי גם שילוח עבדים הוא חובת הגוף הנוהגת בכל מקום - ואף על פי כן תלוי הוא יובל. אלא שאת הקשר בין היובל ובין שילוח עבדים ניתן לבאר בקלות.

נראה לי ששילוח עבדים יש לייחס ישירות להיבט אחר של היובל התלוי בקרקע, דהיינו שמיטת קרקעות. מעניין ששילוח עבדים אינו מופיע במפורש במקרא, ואף לא במניין המצוות של הרמב"ם והחינוך, אלא נחשב חלק ממצוות החזרת שדות. מדברים אלה נראה שמצוות החזרת הקרקעות, "ושבתם איש אל אחזתו" (ויקרא שם), היא המצווה המרכזית של היובל; אלא שכדי להשיב את הכול לנחלתם חייבים לשחרר את העבדים. אמנם אפשר לאמץ גם הסתכלות הפוכה: שהשיבה לנחלה היא בסיס למימוש החירות. הגמרא אומרת כי "כל אדם שאין לו קרקע - אינו אדם" (יבמות סג.) - וודאי שאינו בן חורין גמור. לפי הסתכלות זו, החזרת הקרקעות אינה איזו נדיבות שאינה קשורה לשחרור כי אם מימוש של השחרור, שבלעדיו אין לו משמעות. כך או כך, מעתה מובן הקשר בין שמיטת כספים לבין חובת הקרקע שביובל.

קשר גומלין זה בין שעבוד גופני ושעבוד ממוני, שבו ראינו את הבסיס לשמיטת כספים, מופיע לא רק בספר משלי אלא גם באמצע פרשת שמיטת כספים: "כי ה' א-להיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו" (דברים ט"ו, ו). אם נפרש את שמיטת כספים כרחמנות כלפי העני, אין לברכה הזאת קשר ישיר לעניין המצווה; לעומת זאת, אם 'החידוש' של שמיטת כספים הוא שההלוואה מהווה "עבדות זוטא", והתורה מבקשת לשחרר את הלווה ממנה, אזי הברכה מתייחסת ישירות לרעיון העומד ביסוד המצווה.

הבה נפנה עתה להסתכלות ההלכתית. הגישה שהתווינו מעניקה משמעות עניינית יותר לפטור מלווה שיש עליו משכון משמיטת כספים. לפי הדרך שהמצווה נועדה לטובת העני נצטרך להבין שללווה שנתן משכון אין צריך לדאוג, שהרי יש לו בהכרח במה לשלם. אך מה בדבר סתם לווה עשיר? האם גם את חובותיו אין השביעית משמטת?! צריך לומר שהתורה קובעת את ציווייה עלפי הכלל, ולא על פי הפרט. אך לפי הבנתנו הדברים מתיישבים ביתר קלות: במלווה שיש עליו משכון אין להלכה שעבוד הגוף אפילו כשמדובר בעני היותר מרוד, ואילו במלווה שאין עליו משכון יש שעבוד אפילו כשהלווה עשיר כקרח.

ייתכן שעל פי דרכנו יש לראות את שמיטת כספים דרבנן כבעלת אופי ומשמעות שונים קצת מאלו שלשמיטת כספים מן התורה: אפשר ששמיטת כספים שעניינה חירות נוהגת דווקא בזמן שהיובל נוהג - כלומר, כאשר נוהג בעולם יסוד השחרור מן השעבוד - ואילו שמיטת כספים דרבנן, כל עניינה הוא הדאגה לצורכי העניים. אם נאמר כך נוכל לראות באור חדש כמה דינים הנוהגים, לדעות מסוימות, רק בשמיטת כספים דרבנן.

בעניין פרוזבול שואלת הגמרא בגטין לו. "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא?!", כלומר: כיצד יכול הלל להתקין עקיפת מצווה מן התורה?! והיא משיבה: "אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא [הסבור ששמיטה בזמן הזה דרבנן]". הרמב"ם ופוסקים רבים אחרים פוסקים כאביי (אמנם רש"י וראב"ד פסקו כרבא, שאפילו מן התורה מהני פרוזבול משום "הפקר בית דין הפקר"). הפירוש הפשוט הוא שמכיוון שבזמן הזה מצוות שמיטת כספים היא 'רק' דרבנן, ניתן לעקפה ביתר קלות; כלומר, תירוץ הגמרא שפרוזבול אפשרי רק בזמן הזה מתייחס לכוח ולעצמה של הדרבנן, ולא לאופי שלו, ואין הכי נמי: גם בשמיטת כספים מן התורה היה מקום להתקין פרוזבול לתקנת העניים, לולא הבעיה 'הטכנית' לבצע את הדבר. ברם, על פי דרכנו אין הדבר מוכרח. אמרנו שמצוות שמיטת כספים היא "מפגן חירות". מפגן כזה, שהוא עניינן של כמה מצוות, אינו דווקא להנאת העני": זו היא מצוות ה' להראות ש"עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", ועיקרון זה צריך לעתים לבוא לידי ביטוי אפילו כאשר יש התנגשות ישירה בינו ובין צורכי 'העבד' (כך מצינו כי "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה... ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות" [שו"ע או"ח תע"ב, סעיף י"ב], הרי שפעמים שאדם חייב להשתעבד כדי להראות את חירותו)! אם דווקא שמיטת כספים דרבנן - ולא שמיטת כספים דאורייתא - נועדה לטובת העני, מובן מדוע דווקא היא, ולא המצווה דאורייתא, נדחית מפני "נעילת דלת בפני לווין".

סיכום

שמיטת כספים, בין כשהיא נוהגת מן התורה, בזמן היובל, ובין בזמן הזה, שנוהגת רק דרבנן, היא דוגמה חשובה לדאגת התורה לעני ולחינוך לרגישות למצבו. היא מחנכת להסתפקות במועט ולאמונה בקב"ה כאדון העולם. אך נראה שהיא קשורה ביובל במיוחד מצד השחרור שהיא מביאה לעני מהבושה והשעבוד שהוא מרגיש באופן טבעי כלפי המלווה, כשם שהיובל מביא חירות כללית מן העבדות לכל בני ישראל.

ויהי רצון שבקרוב בימינו יחזרו כל בני ישראל לאדמותיהם לשבטיהם, כדי לאפשר הנהגת היובל. אך נקווה שלא ינהג היובל בפועל, שהרי אין היובל נוהג אם אין בעולם עבד עברי (ראש השנה ט:). ולפי הירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ה) יכולים אנו לקוות ולצפות לשוב לנהוג יובלות, שכן לשיטתו אין היובל תלוי בשחרור עבדים אלא בשמיטת כספים.

 

המאמר הופיע לראשונה בגיליון 454 של דף הקשר לחיילי ישיבת הר-עציון המשרתים בצה"ל.