ועקידת יצחק היאך תזכור?

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת וירא                                                                        ד"ר ברכי אליצור

ועקידת יצחק היאך תזכור?


א. העדר אזכור של סיפור העקידה בספרי המקרא המאוחרים

סיפור עקידת יצחק הינו אחד הסיפורים המכוננים בתולדות עם ישראל. אולם, באופן מעורר תמיהה, סיפור העקידה אינו נזכר בספרי המקרא המאוחרים אליו. בחירת אברהם נזכרת בנאומיהם ההיסטוריים של יהושע ונחמיה (יהושע כ"ד, נחמיה ט'), אהבת אברהם ל-ה' נזכרת בנבואות ישעיהו 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיהו מ"א, ח') – אך מבלי להזדקק לסיפור העקידה המוכיח אהבה ללא מצרים. ירמיהו הנביא, בנבואות התוכחה שמשמיע בפני העם, משווה בין בגידת העם בא-להיו לנאמנות הגויים לאלוהיהם, ובין עזיבת ה' בהווה לתום ואהבת ה' שהייתה בעבר:

"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָהקֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה..."   (ירמיהו ב', ב'-ג')

"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל - זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם-ה' כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת - בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם"        (שם י"א- י"ג)

האם מסירות נפשו של אברהם בקריאת "הנני" וביציאה למסע עקדת בנו יחידו ואהובו, אינם מהווים ניגוד מוחלט ומשכנע לבגידת העם בהווה? מסירות נפש זו וודאי מתאימה יותר מיופי תקופת הנדודים במדבר, הידועה במעשי מרי חוזרים ונשנים! מדוע פוסחים הנביאים על מעשה חד פעמי זה המבטא כניעה מוחלטת, תוך ביטול גמור של הרגש האנושי, לרצון האלו-הי ולציוויו?[1]

 

ב. ייחודו של סיפור העקידה והשפעתו על סיפורים מאוחרים

מול העדר אזכור מפורש של מעשה העקידה, נמצא במקרא סיפורים רבים בהם שזורים ארמזים (אלוזיות) לסיפור. ביטויים יחודיים ומוטיבים, המשמשים את הכתוב לתיאור עמידתו של אברהם בניסיון העקידה, מובלעים בתוך סיפורי מקרא אחרים שהזיקה הגלויה שלהם לסיפור העקידה איננה ברורה[2].

שאלתנו, אם כן, הפכה לכפולה: ראשית, מהי הסיבה להתעלמות הכתוב מהאירוע המכונן של עקדת יצחק גם כאשר נראה שהוא נחוץ מבחינת רצף האירועים ההיסטוריים הנזכרים בפי הנואם, או כאשר מסריו עשויים לחזק את מטרות נאום התוכחה הנישא בפי הנביא המוכיח? ובנוסף, מדוע ראו לנכון סיפורי מקרא מאוחרים יותר לשלוח את הקורא להזכר בסיטואציית העקידה ולהקביל בין הארועים, על ידי אסוציאציות מילוליות ומוטיבים ייחודיים שנשזרו אל בין שורותיו?

סיפור עקדת יצחק, כמו סיפורי ראשית אחרים, הינו סיפור של ראשוניות. סיפור, שאלמלא התרחש בזמן המיוחד ובמצב הייחודי של העולם, היה בעל מסרים מסוכנים ביותר הסותרים את הלך המחשבה היהודי וביטוייה של יראת ה' כפי שעוצבה בספרי התורה ובמוסר הנביאים. הפילוסוף הדני, סרן אובי קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם, היטיב לתאר את פרדוכס העקידה בספרו 'חיל ורעדה':

"בכוונתי עתה להפיק מסיפור אברהם את כל המשתמע מתוכו באופן דיאלקטי על-ידי שאנסה להשיב על הבעיות המהותיות העולות ממנו; וזאת כדי להראות שהאמונה היא אכן פאראדוכס נורא ועצום, פאראדוכס אשר מכוחו מעשה רצח הופך להיות פועל שבקדושה הנושא חן בעיני אלוהים, פאראדוכס המחזיר את יצחק לאברהם אביו, ואשר שום מחשבה איננה יכולה להקיף, כי האמונה מתחלת לפעול בדיוק שם היכן שהחשיבה מפסקת"        (עמ' 56)

מעשה העקידה משתלב עם סיפורי הראשית המתארים את תולדות העולם ואת דרכי הנחלת עקרונות המוסר והדת, שעליהם קבעו חכמים כי 'אין דורשין במעשה בראשית' (משנה חגיגה ב', א'). מעשה בראשית הינו לכאורה סוד הבריאה, שההכרה האנושית איננה מסוגלת לפצח, ועל כן אין לדרוש בו. אולם, מה לגבי יתר סיפורי הראשית: האם את מאפייניו של גן העדן, על נהרותיו ועציו היחודיים, את דיבור הנחש ו'ידיעת טוב והרע' שנוספו לאדם לאחר חטאו, ניתן לתפוס בשכל האנושי? האם ניתן לתפוס את מעשה בני האלהים בבנות האדם ותוצאותיו, או את המגדל שראשו בשמים? האם אין כל אלו המשכם של מעשי בראשית שעליהם חלה הלכת 'אין דורשין'?

הנחלת רעיון המוסר לעולם, התרחשה על ידי אירוע השמדה וחורבן של היקום שהביאו לקיצה של האנושות, ולתחילתו של עולם חדש שערכי המוסר מהווים לו תשתית, והם תנאי להתפתחותו. היותו של האירוע, של המבול, מעשה ראשית חד פעמי, מפורש בדברי ההבטחה של ה':

"לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"א-כ"ב) 

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (שם ט', י"א)

בעיונינו הקודמים ראינו כי לצד חטאי המוסר שהלכו והחמירו במרוצת הדורות שמאדם עד אברהם, התפתחו באנושות מחשבות כפירה בקיומה של ישות א-להית שולטת וביכולתה להכניע את האדם לרצונותיה[3]. שיאה של הכפירה הוא בבנין המגדל שראשו מגיע לשמים, כפי שמתבאר במדרש:

"אין ריש אלא מגדל שבנו בני דור הפלגה שראשו מגיע לשמים שנאמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. באותה שעה אמרו בני דור הפלגה לא שוטים היו בני המבול שאמרו לבוראם סור ממנו עד שהמטיר עליהם מי המבול ארבעים יום וארבעים לילה ואיבדן מן העולם שנאמר קל הוא על פני המים (איוב כ"ד), אבל אנו נבנה מגדל מהארץ עד לרקיע ונשב בתוכו כמלאכי השרת ונקח קרדומות בידינו ונבקיע הרקיע ויזובו המים העליונים למטה אצל המים התחתונים כדי שלא יעשה בנו כשם שעשה בבני דור המבול. באותה שעה נתחלקו בני דור הפלגה לשלש כתות, אחת אומרת נבנה מגדל מן הארץ עד לרקיע ונשב בתוכו כמלאכי השרת כדי שיהיו מושבנו בעליונים ובתחתונים, וכת שניה אומרת נבנה מגדל מהארץ עד לרקיע ונעשה לנו שם ואין שם אלא ע"ז שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (משפטים), וכת שלישית אומרת נבנה לנו מגדל מהארץ לרקיע ונחתוך השמים ושמי השמים חתיכות חתיכות ונעשה מלחמה עם הקדוש ברוך הוא ולא נניחנו במקומו" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ' 423)

סיפור העקידה משמש להנחלה אוניברסלית של רעיון האמונה בא-ל, וההכרה בכפיפותו המוחלטת של האדם לציוויו, גם בשעה שהוא נדרש להקריב לו את היקר מכל.

אברהם הוכיח במעשיו הטמעה מיטבית של עקרונות המוסר, שהונחלו לאנושות בדורות שקדמו לו. אברהם היה ראשון הנבראים שציית לציווי הא-להי 'לך לך', מבלי שנלווה לציווי זה נימוק או מטרה. אברהם חיכה מאה שנים להולדת בנו ואהבתו העזה לבן זה לא דרשה הוכחה. אברהם, לאור זאת, נמצא הראוי ביותר להמחשת הרעיון הדתי. בניסיון 'לך לך' השני, בו הביע אברהם נכונות לכפוף את כל רצונותיו, ולהחניק את רגשותיו למען הציווי הא-להי, הושלם התהליך האוניברסלי של הכרת האדם בעליונותו של הא-ל ובחובת האדם לציית למרותו. 

מילותיו של מלאך ה': כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כ"ב, י"ב) מתארות את השגת היעד האוניברסלי, שמבטא את הקשר הרצוי שבין האדם לבוראו. משעה שהושג היעד, שוב אין רצון בהשנותו של מעשה זה או חיקויו (כפי שאין צורך במבול נוסף להחדרת ערכי המוסר). ביטויי ההפנמה העתידיים של ההכרה בה' יחקו את מעשה התחליף של אברהם לעקדת בנו – הקרבת האיל במקום 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה' (שם י"ד).

 

סיפור העקידה בעיצובו השלם הינו, כפי שאמרנו, מעשה ראשית אשר מסריו מתאימים לתקופה ולמציאות המיוחדת שבהן הוא התרחש. אף על פי כן פירוקו לחלקיו פורס לקט של מסרים המשתלבים היטב בתיאולוגיה היהודית ובעקרונותיה.

כעשרה סיפורים במקרא מקיימים זיקה אלוזית לסיפור העקידה, ונראה כי באמצעות אמצעי מתוחכם זה, הצליח הכתוב להרוויח את מסריו החשובים של חלקי הסיפור, מבלי להזדקק לפרדוכס התיאולוגי של הסיפור בשלמותו.

נציע כמה מסיפורי הבבואה, וננסה באמצעותם לעמוד על המסרים שמפיק הכתוב מהקבלת הסיטואציה לתיאורי אברהם ויצחק בסיפור העקידה.

 

ג. סיפור העקידה כביטוי לקשר מתחדש שבין העם לא-ל

עקידת יצחק מבשרת על קשר מיוחד שבין האדם לבוראו. אברהם מציב בסיפור זה את שיאה של יכולת ההתקרבות של האדם ל-ה' ואת גבולותיה. נראה כי שימוש באמצעיו של סיפור העקידה ובביטוייו הייחודיים, בתיאור אירועים המאוחרים לסיפור העקידה, נועד לשוות להם מעמד דומה לאווירת הרוממות והקדושה של הסיפור הקדום ולהעמידם כדרכי התקרבות חדשות בין העם לא-לוהיו.

 

1. מעמד הסנה

תיאור הקדשת משה להנהגת העם מקיים אלוזיה חדה לסיפור העקידה, כפי שניתן לראות מההקבלה הבאה:

מעמד הסנה (שמות ג)

(א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר

וַיָּבֹאאֶל הַר הָאֱ-לֹהִיםחֹרֵבָה:

 

(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:

(ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:

(ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים:

עקידת יצחק

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו

וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה:

 

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִםוַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

 

 

 

מעמד הסנה מחזק את רעיון הברית שבין העם לא-ל ואת מחויבותו להציל את העם מן המאכלת המאיימת לכלותו. מקום בערת הסנה, ניחוח האש וקולו של המלאך, אמורים לעורר במשה את זכרון הציות של אברהם לעקידת בנו, ואת קריאת 'אל תשלח ידך אל הנער'. בכך, במעין קל וחומר, המעמד נועד להבהיר למשה את חובתו לציית לבשורת השליחות הא-לוהית של הצלת העם מעקידתו.

 

2. ברית האגנות[4]

ברית האגנות הינה מעמד מכונן בתהליך הבחירה של העם ובהכשרתו לקבלת הלוחות. ברית זו יונקת את כוחה ממעמד העקידה:

ברית האגנות (שמות כד)

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:

(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:

(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

 

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

 

 

 

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים:

 

עקידת יצחק

 

 

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

 

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

 

 

 

 

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

 

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

 

(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה:

 

קריאת "נעשה ונשמע" של העם למרגלות ההר, המחקה את קריאת ה'הנני' הראשונה מפי אברהם, מעניקה תוקף לבחירה הראשונה ומרחיבה אותה לנחלתם של הרבים. ביטויי העקידה המהדהדים מהר האלו-הים מזכירים לבחירי ההנהגה את שיא הקרבה לה' ואת גבולותיה, ובכך מגבירים את שאיפת הקדושה שלהם מחד, אולם מחדדים את חשיבות הציות להוראות הקדושה הנלווים למעמד.

 

3. המלכת שאול

מצוות מלך היא אחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ. נראה שכדי להגביר את החגיגיות שסביב מעמד קיום המצווה, המעמיד הנהגה חדשה המייצגת את מלכות ה' בארץ, השתמש הכתוב בלשונות ששאל מסיפור העקידה:

המלכת שאול (שמואל א ט)

 

 

 

(ג) וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹתלְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל

וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָאאִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְבַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת:

 

 

 

 

(ה) הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ:

 (י) ...וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

(יח) וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה:

(יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה

(כ) וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ:

(כו) וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

עקידת יצחק

 

(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:

 

 (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָאאֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִיםאֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) ...וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

 

(ג)...וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים:

 

(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה:

 

 

 

 

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

 

 

 

(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ

השימוש בלשונות מסיפור העקידה מעצים את גודל הפער שבין תכלית ההמלכה לבין ביטויה במלוכת שאול, ומהווה רמז מטרים אירוני לכשלונו של שאול. מול ההערכה הא-לוהית לעמידתו של אברהם בניסיון ושכר הבחירה בו ובזרעו: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כ"ב, י"ח), מהדהדים דברי התוכחה הקשה של שמואל. דברים אלו, הם המבשרים לשאול על נטילת הבחירה מזרעו לתפקיד המלוכה:

"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': ... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמואל א' טו, י"ט-כ"ג)

 

4. קנית גורן ארוונה

מצווה נוספת שנצטוו בה ישראל עם כניסתם לארץ היא בניית בית הבחירה. בתיאור קניית גורן ארוונה, מקומו היעודי של המקדש, בספר דברי הימים, קיימת אלוזיה לסיפור העקידה:

קניית הגורן (דה"א כא)

(טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת

 

 

מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם:

 

 

 

 

(כו) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה:

כב (א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:

עקידת יצחק

 (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

 (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִםוַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָהכִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה:

 

 

בהקבלה זו קיימת, בנוסף לאלוזיה המילולית, גם הקבלה של מצב בו מלאך ה' בולם איום של מוות, ומעניק קדושה למקום. כותב דברי הימים הצליח לעמעם את תחושת האימה של תיאור המגפה שפקדה את העם בעוון המפקד, ולשוות למעמד המלאך וחרבו השלופה, הוד של קדושה ותוקף של בחירה א-לוהית בירושלים, המשתווה למעמד הבחירה המחודשת באברהם כשכר על מסירותו לקיום הציווי הא-לוהי.

 

ד. בבואה ניגודית לקשרי משפחה מעוותים

ארבעה סיפורי מקרא המתארים קשר בעייתי בין בני משפחה מכילים אלוזיות לסיפור העקידה. פה, בניגוד למטרת העלאת עוצמתם של מסריהם הדתיים של סיפורי הבבואה שבקבוצה הראשונה, בקבוצה השניה של סיפורי הבבואה מטרת האסוציאציה היא להעצים את העיוות שבהתנהגות בני המשפחה, גיבורי הסיפור. במקרים אלו, בני המשפחה מבצעים את העקידה הלכה למעשה, מתוך שאיפות נקם אישיות. סיפורי הבבואה מבכים את התעלמות גיבוריהם מקריאת המלאך 'אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

 

1. מכירת יוסף

מכירת יוסף (בראשית לז)

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

 (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:

 (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:

 (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹלְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

 

 (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד

 

 

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:

 

עקידת יצחק

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק

 

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

 (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

 

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:

 

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַרוְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

 

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְאוְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

 (יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיווַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

 

אהבת הבן שרוממה את אברהם בסיפור העקידה לדרגת אוהב ה' ולזכיה מחודשת בבנו, הובילה, בסיפור יוסף, לשנאת אחים והורידה את האב אל עברי פי פחת, עקב הבשורה על אובדנו הנצחי של בנו. 

 

2. בת יפתח

בת יפתח (שופטים י"א)

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' ... וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:

(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת:

 (לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי:

(לח) וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים:

(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ

עקידת יצחק

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק ... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה

 

 

 

אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ

 

 

 

 

עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

 

(ג) ...וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ

 

 

(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו

 

על הזיקה הניגודית שבין סיפור בת יפתח לסיפור העקידה עמדו חז"ל במדרש המקונן על בורותו של יפתח שהעמיד את אברהם כמודל להקרבת הבן מאחר שלא השלים את לימודו, והחסיר את קריאת מלאך ה' 'אל תשלח ידך אל הנער':

"גבר רש זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופות של שקמה היה... עלה ושחטה לפני הקדוש ברוך הוא, ורוח הקודש צווחת נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני, 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי', אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו אל תשלח ידך אל הנער וגו' ... הוי אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו ודאי, ולא דברתי ליפתח להקריב לי את בתו, ולא עלתה על לבי שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו... מי גרם ליפתח לאבד את בתו, על שלא קרא בתורה, שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו" (תנחומא בחוקותי ז)[5]

 

*

סיפור עקידת יצחק והפרדוכס התיאולוגי שבתוכו משתלב עם מסריהם המורכבים של סיפורי הראשית, בהם מתחיל תהליך הפרדה של יסודות מנוגדים, האור והחשך, הטוב והרע, החיים והמוות, בני אלהים ובני האדם. ספר בראשית סובל אם כן את המסר המורכב של אהבת ה' והכניעה המוחלטת של האדם לרצונותיו גם במחיר הקרבת ילדיו, לצד שלילת קרבנות נפש כביטוי לאהבה.

מיסוד יסודות הקיום וניסוח חוקתי של ערכי הדת בספרי התורה, הנביאים והכתובים הביא לצנזור המסר ההוליסטי של סיפור העקידה, ולקיומו החלופי של מארג אומנותי המשלב את חוליות הסיפור ותהודת מסריו, בסיפורי מקרא רבים, ומעצים את מסריהם. מעמדי הקדשה ראשוניים של ההנהגה המתווכת בין ה' לעם, וטקסי ברית נצחיים, יונקים את כוחם מסיפור העקידה. סיפור העקידה מעניק להם מימד עמוק של עוצמה דתית, ומנגד משמשים אזכוריו כאמצעי תוכחה סמויים כלפי מעשי פשע משפחתיים, המעוותים את לקחיו.

סיפור העקידה בגלגוליו המאוחרים שימש כאב טיפוס של מסירות נפש וקידוש ה'. נכונותו של אברהם להקריב את בנו על מזבח ערכיו, שימש מודל לדורות של הורים שנדרשו להקריב את בניהם על מזבח העם והארץ ונענו בקריאת 'הנני'.

 



[1] מעניין לראות שבספרות המדרש, הפיוט והשירה המאוחרות למקרא, סיפור העקידה חוזר להעסיק פייטנים, משוררים, סופרים ואמנים, המבטאים באמצעותו מסרים של מסירות נפש, אהבת א-ל, קידוש השם. העוסקים בסיפור העקידה משתמשים בו כזכות אבות המצדיקה בקשת רחמי שמים, ובעיקר מעניינת קביעתה של פרשת העקידה כקריאה המרכזית של תפילת ראש השנה.

[2] מאמרים שונים נכתבו על ההקבלות שבין סיפור העקידה לסיפורים אחרים, ובעצם כבר חז"ל עמדו על הקבלה זו, בהשוואה שערכו בין אהבתו של אברהם לה' שקלקלה את השורה לבין שנאת בלעם שקלקלה אותה (בראשית רבה נ"ה, ח'). עיינו גם: י' זקוביץ, מקראות בארץ המראות, ת"א 1995, עמ' 72-77; י' גרוסמן, "עקדת יצחק כסיפור רקע לברית האגנות ולסיפורים נוספים", מגדים כה (תשנ"ו), עמ' 79-90 ועוד. בדברינו נציג הקבלות נוספות על אילו שהוזכרו בדבריהם, ונעמוד על מסריהן.

[3] ראו בעיקר בעיונינו לפרשת בראשית.

[4] להרחבת העיון בהשוואה זאת, עיינו במאמרו של י' גרוסמן, לעיל הערה 2.

[5] בקבוצה זו ניתן למנות גם פרטים בסיפור פילגש בגבעה ומרד אבשלום המקיימים בבואה ניגודית לסיפור העקידה. עיינו, זקוביץ, עמ' 75 וגרוסמן, עמ' 88 – 90.