וראית את אחרי ופני לא יראו

  • הרב יעקב מדן

וראית את אחרי ופני לא יראו[1] / הרב יעקב מדן

לפרשת כי תשא

לכאורה יש בפרשה שני פסוקים סותרים - מצד אחד נאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (ל"ג, יא), ומצד שני נאמר "וראית את אחרי ופני לא יראו" (ל"ג, כג). התשובה היא שהפסוק הראשון עוסק בזמן שמשה ישב באוהל, מחוץ למחנה, ופרש מן העם, ואילו הפסוק השני עוסק בזמן שמשה חזר אל העם. לאחר חטא העגל ירדה דרגתו של העם, וכאשר ישב משה בתוך העם ירדה גם הדרגה הנבואית שלו.

בפרשת בהעלותך תיאור מדרגתו של משה הוא "פה אל פה אדבר בו ומראה (א' בסגול) ולא בחידת" (במדבר י"ב, ח) - זוהי דרגה המקבילה ל"פנים אל פנים", ושייכת למצב שלפני החטא. הדרגה שאחרי החטא היא כמדרגת שאר הנביאים, והתיאור שלה הוא "במראה (א' בקמץ) אליו אתודע" (שם י"ב, ו). לפני החטא - מראה (בסגול), אחרי החטא - מראה (בקמץ). מראה (בקמץ)בולעת חלק מקרני האור, ולכן הראייה בה פחות טובה. חז"ל קראו לזה 'אספקלריא מאירה' ו'אספקלריא שאינה מאירה'. זהו גם ההבדל בין ראיית פנים לבין ראיית אחור. ראיית אחור היא מעומעמת יותר.

מה משמעות ההבדל? חז"ל משווים ראיית פנים לתפילין, וראיית אחור לקשר של תפילין, אך ניתן להבין זאת גם על ידי השוואה אחרת. ניתן לדמות זאת לציץ של כוהן גדול. מי שהסתכל על ראשו של הכוהן הגדול מלפנים ראה טס של זהב שעליו כתוב "קודש לה'". מי שהסתכל עליו מאחור ראה פתיל תכלת. הגמרא במנחות מג ע"ב מסבירה שתכלת דומה לים, ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד. מי שהסתכל מלפנים ראה את שמו של הקב"ה במפורש; מי שהסתכל מאחור היה צריך להתעמק ולהפעיל אסוציאציות עד שראה את הקב"ה. זהו ההבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב אחריו. לפני החטא עם ישראל זכה לגילוי שכינה בצורה טבעית, אחרי החטא עם ישראל היה צריך לעבוד ולהתאמץ כדי לזכות לגילוי שכינה.

המדרש (שהש"ר א יב ב) מספר שלפני מתן תורה עם ישראל ישן, והקב"ה היה צריך להעיר אותו (לזכר זה אנו ערים בליל שבועות). מדרש זה מדגיש את הפסיביות של עם ישראל. לא היה צריך להתאמץ כדי להגיע לקב"ה, עם ישראל ישן והקב"ה הגיע אליו. אחרי החטא אנו צריכים לחפש את הקב"ה "אלך אשובה אל מקומי, עד אשר יאשמו ובקשו פני, בצר להם ישחרנני" (הושעה', טו). התיאור בשיר השירים של הרעיה המחפשת את הדוד הנעלם מתאים לרעיון זה. היום אנו באמת ערים בליל שבועות, ולא ישנים ומחכים שהקב"ה יעיר אותנו. גם הכוהן הגדול אינו ישן בליל יום הכיפורים, אלא נשאר ער כדי להיות מוכן למפגש עם הקב"ה. וגם המפגש בקודש הקודשים שלו הוא מצפה הנו בענן - התגלות מעומעמת.

אפשר להבין כך גם את ההבדלים בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים. הרמב"ן מסביר שתוכן הלוחות הראשונים היה מה שנאמר בפרשת יתרו, ותוכן הלוחות השניים היה מה שנאמר בפרשת ואתחנן. ישנם הבדלים רבים בין תוכנם של שני הלוחות, והמרכזי שבהם הוא במצוות השבת. ייתכן שבפרשת ויקהל חוזר משה ומצווה על השבת מכיוון שתוכנה השתנה קצת כאשר ניתנו הלוחות השניים. הנימוק לשבת בפרשת יתרו הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי" (כ', יא), ואילו בפרשת ואתחנן הנימוק הוא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (ה', טו). בלוחות הראשונים אין צורך לעבוד כדי להבין את מצוות השבת, האדם צריך רק לראות את הקב"ה ולהידמות לו - כפי שהוא שבת ביום השביעי, כך גם אנו שובתים בו. לעומת זאת, בלוחות השניים כבר אי אפשר להבין את המצווה רק מתוך התבוננות בקב"ה, ולכן צריכים להיזכר ביציאת מצרים.

הבדל נוסף בין שני הלוחות הוא בצורתם. הלוחות הראשונים נפסלו על ידי הקב"ה. סביר מאוד שלא היו אלה לוחות מסותתים - הקב"ה לקח גוש אבן בצורה של לוחות וחרט עליו את הדיברות. לפני חטא העגל הטבע היה מושלם, והקב"ה התגלה בתוכו. לא היה צריך לחפש את הקב"ה או לעבוד כדי לחשוף אותו, ואפשר היה לקחת מוצג טבעי לחלוטין ולחרוט בו את הדיברות. לעומת זאת, הלוחות השניים נפסלו על ידי משה עצמו. יש להניח שהקב"ה לא אמר למשה איך לעשות זאת, והוא היה צריך לעשות זאת בעצמו. הכתב לא היה "חרוט" על הלוחות (כמו על הראשונים) אלא "כתוב" עליהם. הקב"ה לא היה גלוי בטבע, היה צורך לתקן את הטבע ולחפש בו את הקב"ה.

זוהי גם המשמעות של ברית המילה. אדם הראשון נולד מהול, ולא היה צריך לתקן את הטבע. אפשר לומר שהייתה לו ערלה ופשוט לא הייתה בזה שום בעיה; הטבע היה מושלם ולא היה צורך לתקנו. אמנם ידועים דברי ר' עקיבא שמעשי אדם טובים ממעשי הקב"ה, שהרי לחמניות טובות מחיטים (תנחומא תזריע אות ה), אך ניתן לומר שכל זה רק לאחר החטא. אדם הראשון לא היה צריך לאפות לחם כלל, הוא קטף פרות ישר מהעץ. רק אחרי החטא נאמר לו "בזעת אפך תאכל לחם", ואז נאלץ לתקן את הטבע ולהפוך את החיטים ללחמניות כדי שהטבע יחזור להיות מושלם.

רק כאשר עם ישראל נמצא במצבים קשים הקב"ה מתגלה אליו ושוכן בתוכו (זוהי הסיבה שהארון יוצא עם העם למלחמה). במצבים כאלה אין צריך לעבוד כדי למצוא את הקב"ה - "כי ה' א-לוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך..." (דברים כ"ג, טו).



[1] השיחה נאמרה בליל שבת פרשת כי תשא ה'תשנ"ה, ונכתבה על ידי מתן גלידאי. תוכן הדברים כפי שהם מובאים כאן לא עבר את ביקורתו של הרב מדן.