ושמרתם את המצות

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים מ – ושמרתם את המצות

בסוגייתנו (מ.) לומד רבא מן המילים "ושמרתם את המצות" שמצת המצווה בליל הסדר צריכה להיות "מצה שמורה".

בעיון זה ננסה לדון במשמעותו ואופיו של דין השימור. ראשית יש להבהיר שגם מצה שאינה שמורה לא נחשבת כספק חמץ, כפי שמפורש בדברי רב הונא בסוגייתנו:

דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.

כלומר, גם בבצקות של נכרים שלא נעשה בהם שימור אין כל חשש חמץ, ומותר לאכלם בפסח, אלא שאין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצה ולכן צריך לאכול גם כזית מצה שמורה.

את דין השימור אפשר להבין בשתי דרכים עקרוניות:

א. חובה מיוחדת להקפיד שהמצה לא תחמיץ, מעבר לגדרים הרגילים של חשש-חמץ. אפשר לראות בכך הרחקה שעשתה התורה, בדומה למצוות בדיקת וביעור חמץ, ואפשר לראות בכך מעשה שמכבד את המצה (בדומה למצוות שמירת המקדש).

ב. דין של ייחוד המצה לשם מצווה, כאשר מעשה השימור הוא רק אמצעי לביטוי הכוונה.

אפשר לתלות חקירה זו בשתי משמעויות שונות של השורש "שמר" במקרא. המשמעות המקובלת גם בימינו היא "להגן", וכדברי יעקב ללבן "אשובה ארעה צאנך אשמור". אך במקרא יש גם משמעות אחרת לשורש "שמר" והיא מלשון זכירה, כפי שנאמר ביחס ליוסף "ואביו שמר את הדבר". דוגמה שיכולה להמחיש את כפל המשמעות של שורש זה היא המילה "שמור" בלוחות השניים שמחליפה את המילה "זכור" בלוחות הראשונים. הדרך המקובלת בעולם היא לראות את המילה "שמור" כציווי להגן על קדושת השבת על הימנעות מעשיית מלאכה, בניגוד לציווי "זכור" שעניינו קידוש היום וכדו'. אך לאור הניתוח הנ"ל מסתבר ששתי המילים הללו הן מילים נרדפות שמשמעות שתיהן זכירה (וכך מפורש בתורת כהנים בחוקותי פרשה א).

לענייננו, מסתבר שאם נבין את חובת השימור לפי המשמעות המקובלת כיום, מסתבר יהיה להבין כאפשרות הראשונה, היינו שהשימור הוא הגנה על המצה מפני חימוץ. אך אם נבין את השימור כזכירה משמעותו תהיה לזכור ולהתכוון לשם מצווה במהלך הכנת המצות.

בסוגייתנו נראה שרש"י והתוספות מייצגים היטב את שני צדדי החקירה. רש"י (ד"ה כזית) ניסח את חובת השימור באופן הבא:

למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן.

מדבריו נראה ששימור המצה הוא דין של "לשמה" שצריך להיות במצת מצווה, ואין עניינו שימור מפני חימוץ. (וכדבריו נראה בגמ' לעיל לח:

לעומת זאת, התוספות (ד"ה כי) כתבו:

דעיקר שימור כדי שלא יחמיץ.

ונראה שהם חולקים על הבנתו של רש"י.

לסיום: נראה שאפשר לתלות את חקירתנו במחלוקת גרסאות בסוגייתנו בנוגע לדברי רבא. לקראת סוף הסוגיה (מ.) מובאים דברי רבא לאנשים המהפכים את העומרים, והגרסאות חלוקות בניסוח המדויק של דבריו. בגמרות שלנו נדפס: "כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה", ואילו התוספות (ד"ה כי) גרסו כנראה "הפכיתו לשם מצה". נראה שמחלוקת זו תואמת את חקירתנו הנ"ל: בעוד שמן הגרסה שלנו נראה שמוקד השימור הוא דין של כוונה לשם מצווה, הרי שהתוספות לשיטתם גרסו שהכוונה הנדרשת היא לשמור את החיטים שתהיינה ראויות למצה ולא יחמיצו.

הרב אברהם סתיו