ויקהל | הערגה למקדש והחשש מבניינו במהלך הדורות

במשך קרוב ל-1,310 שנים התלוותה להוויה התרבותית דתית של עם ישראל עבודת המשכן או המקדש: 480 שנות משכן, 410 שנות מקדש ראשון ו-420 שנות מקדש שני[1]. יוצא איפה שבמרבית שנות קיומו של העם, נעדרו מהווי חייהם של בני האומה המשכן או המקדש - המהווים לכאורה את סמל התרבות המרכזי של הפולחן הדתי.
 

המחלוקת של ימינו סביב חשיבות בנין המקדש, וההכנה לקראת חידוש העבודה בו, מוכרת לנו מידיעות חדשותיות המספרות על נסיונות שונים של פעילי הר הבית לפקוד את מקום המקדש, עם תגובות המתנגדים לפעילות זו. הדבר גם עולה לתודעתנו מכתבות וממאמרים המלמדים על הכנות ממשיות של בניית כלי המקדש באופן שיוכשרו לעבודה מיידית עם הנתן האות לבנין המחודש של בית המקדש השלישי, וראיונות עם אנשי ציבור שונים הפורסים בפני הקוראים את משנתם הדתית ביחס לחשיבות המקדש בימינו. אולם מה היה היחס למקדש או להעדרו בדורות קדומים יותר?
 

בצורה ממוקדת יותר, יש לשאול האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם.
 

בעיונינו זה ננסה לעקוב אחר עדויות שמהן ניתן ללמוד על היחס לבניין המשכן והמקדש ולעבודתם בקרב בני הדורות שסוגיה זו רבצה לפתחם: נבדוק את יחסם של דורות שהיו צריכים להכריע אם לבנות משכן או מקדש בימיהם, נבחן את מידת מרכזיותו של המשכן/מקדש בקרב דורות שזכו לליווי משכן או מקדש בתקופתם ונדון בעדויות המתארות תגובות של העם למציאות של חורבן. הממצאים שיעלו משקפים אולי את היחס למקדש בתקופת בית ראשון ושני, אולם ניתן לשער באמצעותם מדוע גם בימינו סוגיית חשיבות בנין המקדש בהווה איננה זוכה לקונצנזוס מקרב כל קצות הקשת היהודית דתית בארץ ובעולם.

בעיונינו לפרשת תצווה עמדנו על מאפיין מרכזי של פרשת ויקהל בהדגשה הבולטת של תיאור ההתגייסות הנלהבת של העם לבנין המשכן:
 

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה' "    (שמות ל"ה, כ"א-כ"ט)
 

"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה': וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים"    (שם, ל"ו, א'-ד')
 

ההתלהבות הסוחפת גרמה לכך שבשלב כלשהו היה צורך לבלום את כמות התרומות:
 

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"   (שם שם, ה'-ז')
 

נראה, אם כן, כי עבודת המשכן נתפסה בקרב העם - דור יוצאי מצרים - כדרך האולטימטיבית לעבודת ה'. השאיפה לנוכחות שכינה בקרב המחנה הייתה צורך קיומי עבור עם שהורגל בהנהגה א-לוהית מוחשית מהרגע שבו נחקקה בליבו ההכרה הדתית בקיומה. 
 

מקומו של המשכן בחיי עם ישראל במשך ארבעים שנות המסע במדבר לא זוכה להתייחסות מפורטת בכתוב. המשכן נזכר כמקום עבודת הכהנים והלווים, והכתוב מפרט את דרך נשיאתו במסע לארץ ישראל, אולם אין שום סיפור שבמרכזו עומד מתח הקשור לבחירת מקומו של המשכן והנבחרים לעבוד בו. אדרבא, מסיפור המתאר התרחשות בתקופה זו ניתן ללמוד כי זהות העובדים במשכן לא נתפסה כבחירה המעידה על מעלת הזוכים בה: דברי התוכחה של משה לקרח שזכה לשרת את ה' במשכן, אינם מיישבים את תחושת הקיפוח שהוא מבטא, ונראה כי אין הוא רואה במעמד זה כל יתרון.
 

"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"   (במדבר ט"ז, ט'-י')

בימי הכיבוש והחלוקה נזכרים הגלגל ושילה כמקום ישיבתו של יהושע, וכמקום כינוס העם לקראת החלטות דתיות וגורליות[2], אולם אין עדות לפעילות יזומה מצד העם סביב המשכן, ואף ישנם כמה פסוקים, מהם ניתן ללמוד כי מקום המשכן לא היווה גורם למתח בין השבטים. שתי קבוצות אנשים המביעות חוסר שביעות רצון מהנחלה שהוגרלה להם (יהודה בשם כלב ובני יוסף) מבקשים תוספת נחלה (כלב בן יפונה את חברון, ובני יוסף מבקשים חבל ארץ נוסף), אולם אין בדבריהם ביטוי לשאיפת ירושת מקום קרוב למשכן או למקדש העתידי.

 

סיפור נוסף הנוגע לכך, הוא כאשר בני ישראל חושדים שבנית המזבח על ידי בני שבטי עבר הירדן נובעת מרצון להעתיק את מקום המשכן לאזור נחלתם:
 

"וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ"    (יהושע כ"ב, י"ט)
 

מתברר מיד כי לא זו מטרת הבנין ולא זו תכליתו של המזבח:
 

"כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּ-ה' " (שם, כ"ז)
 

על מקומו השולי של משכן שילה בתקופת השופטים ניתן ללמוד מפסוק מפתיע המתאר מנהג שילוני קדום:
 

"וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה"  (שופטים כ"א, י"ט)
 

הצורך בפרוט הנרחב של מיקומה של שילה, העיר המרכזית לכאורה של שבטי ישראל, מסגיר את מעמדה הרעוע. הוכחה זו מצטרפת להעדר אזכורה של שילה כמקום פולחן של העם בתקופת פועלם של השופטים. הר אפרים בה יושבת העיר שילה נזכרת אמנם בהקשר של פולחן, אולם לא פולחן של משכן, כי אם פסל אטרקטיבי המשמש את מיכה ונגנב מאוחר יותר על ידי בני שבט דן. ההתאספות היחידה לתפילה המונית הנזכרת בספר שופטים בסיפור פילגש בגבעה, התרחשה בבית אל, והכתוב טורח לציין כי שם ממוקם ארון ה':
 

"וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵא-לֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן ... וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה': וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם"     (שם, כ' י"ח-כ"ז)[3]
 

את תיאור עלייתו של אלקנה לשילה בסוף תקופת השופטים מסבירים חז"ל כמעשה חריג בתקופתו.
 

"עת לעשות לה' הפרו תורתך [...] אמר רבי זעירא אם נזדקנה אומתך אל תבוז עליה, כשם שהיה עושה אלקנה כשהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה, לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת, אלא כל שנה ושנה היה עולה בדרך אחרת, בשביל לשמע את ישראל לשילה, לפיכך הכתוב מיחסו, ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה בן ירוחם בן אליהוא בן תחו בן צוף אפרתי" (מדרש שמואל א')
 

'ועלה האיש ההוא' – משמע הוא ולא אחרים.
 

חורבנה של שילה לא נזכר במפורש בספר שמואל, וספק אם היינו יודעים על מעבר המשכן לנוב, אלמלא סיפור הריגת כהני נוב בידי שאול.

 

480 שנים עמד המשכן על תילו, ולמעט תיאורי עבודת המשכן השוטפת ותפקידו כמקום כינוס בשעות הכרעה גורלית, אין עדויות על מרכזיותו בהווי חייהם של דורות המדבר, ההתנחלות והשופטים. אזכור מעשי פולחן דתי שלא במסגרת עבודת המשכן[4], מחזקים את ההשערה שהעדר העדויות אכן מלמד על התרופפות הזיקה למשכן ועל העדפת דרכי פולחן חלופיות.

התעוררות ראשונה לבנין המקדש ופעולות הכנה לקראתו אנו מוצאים בימי דוד: אחד ממעשי דוד הראשונים הוא כיבוש ירושלים מידי יבוס (שמואל ב', ה'), ומיד לאחר מכן טקס ציבורי חגיגי של העלאת ארון ה' לבית דוד בירושלים (שם, ו'), ובקשת דוד מנתן להתחיל את הבניה (שם, ז'). תשובת נתן כי בנו של דוד הוא שיבנה את הבית לא מצננת את התלהבותו, והוא ממשיך בהכנות על ידי קניית גורן ארוונה היבוסי ובנית המזבח בו (שם, כ"ד).
 

לאחר מכן, מפעל הבניה של מקדש שלמה ממלא את ההוויה הדתית והכלכלית של כל חלקי העם. הכל נדרשים לשלם מסים ולהעניק ימי מילואים לטובת הבניה, והכל שותפים לארבעה עשר ימי החג של חנוכת המקדש עם סיום בנייתו, בו הם שומעים על יעודו של המקדש ועתות הכינוס בו. האם השותפות למפעל יצרה זיקה לפולחן המקדש?
 

התשובה לשאלה זו מורכבת. שכן, אין ספק ששנות הבנין הרבות הן שהכשירו את ניצני המרד של ירבעם וסַבָּלי בית יוסף במלוכת שלמה, כפי שמודגש היטב בדברי ירבעם ובדברי המצטרפים אליו:
 

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו: וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף"   (מלכים א' י"א, כ"ז-כ"ח)
 

"וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר: אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" (שם, יב, ג – ד)
 

תחושות אלו יצרו אולי תחושת מיאוס במפעל שגבה מהם מחיר כלכלי ואישי כה כבד, אולם מצד שני אנו רואים כי מפעלו הראשון של ירבעם לאחר פילוג הממלכה הוא בניית עגלים בדן ובית אל ומיסוד פולחן אלטרנטיבי למקדש. מעשים אלו מעידים על חששו של ירבעם כי נאמני המקדש, גם אם הם תומכים בממלכתו, ישובו לירושלים בגלל זיקתם למקום הפולחן.
 

ימי בית ראשון חתומים בזיקה גבוהה לפולחן המקדש. מלכי יהודה מתוארים כמי שמשקיעים בשיפוץ המקדש (יואש) בטיהור המקדש (חזקיהו ויאשיהו) ויש אף מי שמאוויו לפולחן חורגים מתחומי סמכותו, והוא נענש על נטילה אסורה של תפקיד הקטרת הקטורת המיועד לכהנים בלבד (עוזיהו). עולי הרגלים של ימי בית ראשון מתוארים בהקפדתם על קיום הלכות הפולחן ובאמונתם במקדש כמי שיגן עליהם מפני מזימות החורבן של צריהם.
 

אלא, שהעדויות על עומק הזיקה מגיעות דווקא ממי שמתנגד לה, ורואה אותה כמי שמחבלת באפשרות תיקון העוולות המוסריות המאפיינות את המתמסרים לעבודת המקדש. נביאי בית ראשון, ובראשם ישעיהו מיכה וירמיהו, מתארים את העיוות של תפיסת העם לגבי ההיררכיה של קיום מצוות הדת:
 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה"   (ישעיהו א', י"א-י"ז)
 

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"        (מיכה ג', ט'-י"ב)
 

"אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה' "      (ירמיהו ז', ד'-י"א)
 

העדפת פולחן המקדש על פני המוסר החברתי היא שתכריע לדבריהם את גורל העם לחורבן ולגלות. אם כן, התקופה היחידה עד כה בה מגלה העם ענין ורצון לפקוד את בית ה' ולהיות שותפים לפולחנו היא זו שמובילה לחורבנו. ההתמסרות הטוטאלית למקדש הייתה בעוכרי עובדי המקדש ועוותה את כושר השיפוט של בני הממלכה ביחס לרצון ה'.

מה הפלא, אפוא, ששבי ציון, שזקניהם עודם זוכרים את המקדש הראשון ואת תוכחת הנביאים, מגלים רפיסות בכל הנוגע להקמה מחודשת של המקדש, וזקוקים לדרבון ולאיום בעונש מצד הנביא חגי, כדי להביאם לידי הרתמות מחודשת לבנין הבית השני:
 

"וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה': פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם"   (חגי א', ג'-י"א)
 

ההתלהבות של בוני המשכן המתוארת בפרשת ויקהל והירתמות ממלכת שלמה לבנין בית ראשון הינם נחלת העבר. הזכרון המר של ימי בית ראשון, והעדר זכרונות משכן או מקדש אחרים שיקהו את רישומם, מותירים את ירושלים חרבה ואת המקדש שומם.
 

"וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה: וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱ-לֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ: וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: וָאֶעֱבֹר אֶל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי: וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב: ...וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה"   (נחמיה ב, י"א – י"ז)
 

קופת המקדש ריקה, והתרומות והמעשרות האמורים לכלכל את עובדי המקדש אינם מגיעים ליעודן כפי שניתן ללמוד מסעיפי אמנת נחמיה:
 

"וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ: וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה': וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱ-לֹהֵינוּ: וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ: וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר: כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ"    (שם י', ל"ג-מ')
 

כאן מתגלות במלוא פארן פעולותיהם של מנהיגי בית שני בעיצוב הזכרון המחודש של עבודת המקדש ומקומה בתפיסה הדתית. פרקי המקדש של ספר דברי הימים הינם פרקי תעמולה על חשיבותה של ירושלים ועל מעלתם של עובדי המקדש. ההיסטוריה של ימי דוד ותקופת בית ראשון מסופרת מחדש עם תוספות משמעותיות המעידות על החשיבות שהעניקו בני הדורות לקיום הפולחן, וכן על השותפות של כל חלקי העם - תחילה בהקמתו ולאחר מכן בשמחה שהתלוותה לעבודת המקדש. נציע שלוש דוגמות המהוות מדגם חלקי בלבד לשיטה המאפיינת את כל חלקי הספר:
 

1. בחירת ה' בירושלים. בחירת ה' בירושלים נרמזת בספר שמואל, כשמלאך ה' מקבל ציווי א-לוהי להפסיק את המגפה כשהיא מגיעה לירושלים. כותב ספרי הימים לא הסתפק ברמז סמוי זה, והוסיף פסוקים המהווים אילוזיות לסיפורי בחירה אחרים בתנ"ך: בחירת אברהם המחודשת לאחר עקדת יצחק, בחירת יעקב בבית אל, בחירת ארץ ישראל הנרמזת באילוזיה להתגלות המלאך ליהושע (יהושע ה', י"ג) ובחירת עם ישראל הנרמזת באילוזיה לסיפור בלעם והאתון:[5]

 

2. בדק הבית ע"י יואש. עידוד העם להרים תרומות למקדש נזכר בסיפור בדק הבית שעורך יואש. כותב דברי הימים מנצל את העיסוק בסוגיה זו ומוסיף מילות עידוד שנאמרו כביכול בימי יואש, אולם ניכר בהם שהן מכוונות גם לאנשי דורו:

 

3. כותב דברי הימים מוסיף לדברי המענה של חירם לבקשת שלמה, מילים המעידות על הכרה אוניברסלית בחשיבות המקדש:            

 

על מידת הצלחת פעולתם של מנהיגי שיבת ציון אנו יכולים ללמוד מתקופת הפאר של ימי הבית השני, בהם המקדש עמד במרכז חייהם של הפרושים, והכהנים הגדולים שמשו למעשה כראשי יהודה האוטונומית. דמויות מופת כשמעון הצדיק הכהן הגדול הותירו את חותמם באגדות תלמודיות המתארות את אצילותם ומעלתם. אולם גם תקופת זהר זו לא נמשכה לעד, כשכוחות בעלי מניעים זרים תפסו את השליטה על סדרי העבודה במקדש, ובכך רופפו מחדש את הזיקה של היהדות הפרושית למקום המקדש ולפולחנו. אף על פי כן האבל הכבד כתוצאה מן החורבן מתועד בסוגיות רבות בספרות חז"ל. אחת המסורות העוצמתיות ביותר היא זו המתארת את חוסר היכולת של כמה מחכמי התקופה להמשיך באורח חייהם עקב הזכרון הצורב של העדר עבודת המקדש:
 

"משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין ניטפל להן ר' יהושע אמר להן בניי מפני מה אין אתם אוכלין בשר אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל אמר להן לא נאכל ומפני מה אין אתם שותין יין אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם לא נשתה אמר להם אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת שתקו" (תוספתא סוטה ט"ו)

היסטוריית המקדש משקפת יחס אמביוולנטי של בני הדורות אליו. מצד אחד מאפשר המקדש אמצעי מוחשי של עבודת ה' המשתלב עם פולחנים דתיים של עמי הסביבה בני תקופת המשכן בית ראשון ושני, אולם מצד שני, פולחן המקדש אינו מאפשר שחרור והתמכרות לאקסטזה דתית סוחפת. העבודה במקדש כרוכה בכללים נוקשים אשר העדרם מוביל לירידת אש ה' השורפת את החוטאים. ואף גם זאת, גם מי שיציית היטב לכל כללי העבודה, לא יהפוך בכך לעובד ה' טוב יותר, אם לא ידאג בו זמנית לטפח את מידות המוסר שבו ולנהוג בסביבתו הקרובה והרחוקה על פי תכתיבים דתיים שאינם נופלים בחשיבותם מעבודת המקדש. עבודת המקדש היא אם כן תובענית ביותר, וחוויית קרבת הא-להים מתאפשרת רק למי שעומד בדרישות תובעניות אלו.
 

חידוש הערגה למקדש יתאפשר, אם לצד החשש מפני ההלכות הנוקשות הכרוכות בו, נשכיל לעצב את זכרון המקדש כמנהיגי ראשית ימי בית שני. הללו, עיצבו את זכרון המקדש על מרכיבים של חיי הדת הישראלית שאין עוררין על חשיבותם, המתאפשרים רק במציאות של מקדש, כפי שמשתקפים בזכרונותיו של אחד ממשוררי תהילים:
 

"שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהלים קכ"ב)

 

עורך: אורי יעקב בירן