חקת | ותקצר נפש העם בדרך

בפרשתנו מוזכרות שתי תלונות של עם ישראל:

1. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן... וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ" (כ', א'- ד')

2. "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כ"א, ד'-ה')

במבט ראשון נדמה שמדובר בשתי תלונות דומות - חוסר במצרכים בסיסיים במהלך המסע במדבר, המוביל את העם להתלוננות. בדיוק מסיבה זו, מפתיע מאד היחס השונה בתכלית של הקב"ה לכל אחת מהן: בתגובה לתלונה הראשונה הקב"ה לא כועס, אלא מורה למשה להוציא מים מן הסלע ולהענות לבקשת העם; ואילו בתגובה לתלונה השניה מעניש הקב"ה את ישראל, ושולח בהם את הנחשים השרפים. מה ההבדל בין התלונות שגורם לתגובה השונה?

ייתכן שההבדל נעוץ בדיוק בכך שמדובר בשתי תלונות המתרחשות זו אחר זו. במילים אחרות, השוני בתגובה נובע מכך, שבפעם הראשונה הקב"ה כבר סלח לעם ישראל.

עם ישראל ניסה את הקב"ה במדבר "זה עשר פעמים" (במדבר י"ד, כ"ב), עד כדי כך שמשה טוען כלפיהם "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט', כ"ד). הקב"ה לא העניש את העם בפעם הראשונה, וגם לא בפעם השניה, אלא לאט לאט הקשיח את תגובתו. התלונה השניה המופיעה בפרשתנו 'שברה את גב הגמל', ואז נענש העם כפי שהיה ראוי להענש כבר לאחר תלונתו הראשונה!

למרות זאת, נדמה שאין הדעת נוחה בהסבר זה. האם הקב"ה איננו מעניש את העם 'מידה כנגד מידה'? האם העונש החמור שמקבל העם בתלונה השניה נובע רק מכך שהפעם 'נשבר' לקב"ה? נדמה, שאם נדייק בפרשיות ובהבדל ביניהן, נגלה שישנו הבדל מהותי בין התלונה השניה לבין שאר התלונות של עם ישראל, ומהבדל זה נובע גם השוני בתגובת הקב"ה.

התלונה הראשונה נבעה ממות מרים והסתלקות הבאר שהתרחשה בעקבותיו. בגלל שהבאר נעלמה, בא העם בטענה שחסר לו מים לשתיה. ואמנם, הדאגה למצרך החיוני ביותר, במיוחד כאשר מדובר בעם המשוטט במדבר - מובנת מאד. למרות שעד כה דאג הקב"ה לכל מחסורם של ישראל בצורה ניסית, ולכן אין ספק שיש פגם בדרך שבה פנו העם אל משה ובדרך שבה ביקשו עזרה, בכל זאת ניתן לגלות הבנה לבעיה העומדת בפני העם כאשר מקור המים האמין שלהם, בבת אחת נעלם.

לעומת זאת, התלונה השנייה לא נבעה ממחסור כלשהו. התורה מספרת על טעם אנושי ופשוט מאד לפריצת הביקורת כלפי הקב"ה - "ותקצר נפש העם בדרך". תלונת עם ישראל נבעה מחוסר סבלנות, והעדר כוח נפשי להמשיך במסע המדברי. למרות שעם ישראל רצה להגיע לארץ ישראל, לא היה לו הכוח לעשות את הדרך הארוכה והקשה הכרוכה בכך. אמנם הפרשנים מנסים לתת טעמים מהותיים יותר לתלונת העם (עיינו רש"י על אתר), אך מהפסוקים עצמם נראה שלא זה הגורם העיקרי לתלונתם. בני ישראל רק מתרצים את דבריהם בטיעון "אין לחם ואין מים", אולם בעצם הנקודה המרכזית המניעה את התלונה היא עייפות רוחנית, חוסר-סבלנות והעדר כוח.

לצערנו, בעיה זו מוכרת לנו גם מהתנהלות עם ישראל בימינו. החילוניות שצצה במזרח אירופה, התעוררה כתוצאה מצרות ומקשיים אמיתיים, אם כי לא מוצדקים. כבר הגמרא בעירובין סה. עומדת על הקושי בעבודת ה' במהלך הגלות והצרות, ולכן לומדת מן הפסוק "ושכורת ולא מיין" כי בהיותם בגלות משולים עם ישראל לשיכורים הפטורים מן העונש אם התפללו ללא כוונה.

אולם, לא כן המצב בימינו. אמנם גם במדינת ישראל אנו טרודים בבעיות לא פשוטות, אך עול הגלות וצרותיה כבר סרו, ללא ספק, מעל צווארנו. החילוניות שאותה אנו מגלים בימינו, והכוונה גם לרוח החילונית המנשבת בתוך הציבור הדתי פנימה, נובעת מעייפות רוחנית בלבד. מדובר ברצון לעשות רק מה שטוב ונוח, גם כאשר שאיפה זו אינה עולה בקנה אחד עם דרישותיה התובעניות של היהדות, אם במישור ההלכתי ואם במישור התודעה הרוחנית. מדובר בתופעה הנובעת מחשיבה "עכשוויסטית" ומחוסר-נכונות להקריב קרבנות למען העתיד!

כבני תורה, עלינו להיות חרדים יותר מכל מן המצב התרבותי-רוחני הזה, המאיים בצורה החריפה ביותר על גורלו של עם ישראל בדורות הבאים.

_______________

השיחה נאמרה בפרשת חקת תשנ"ד ולא עברה את ביקורת הרב.