ו: - ביטול חמץ

  • הרב משה טרגין

ביטול חמץ / הרב משה טרגין

שיעור מס' 11: פסחים ו:

ביטול חמץ הוא חלק מרכזי מן ההכנות לקראת פסח, והוא מבטיח כי המבטל לא יעבור על לאו דבל ייראה. עם זאת, איננו מוצאים זכר לדין זה בשני הפרקים הראשונים של מסכת פסחים. המשניות (ובמיוחד, המשנה הראשונה בפרק הראשון ובפרק השני), מתייחסות ושב ושוב לבדיקת חמץ - סילוק החמץ פיסית (בידיים) - ואינן מזכירות דבר בעניין הביטול. למרות התעלמות זו, במספר מקומות עולה הרושם כי הגמרא משוכנעת בנחיצותו של הביטול, וכי די בו בלבד על מנת להימלט מאיסור בל ייראה. הגמרא (ו:) שואלת מדוע חייב אדם לבטל את חמצו לאחר שבדק את כל הבית, וכבר סילק את החמץ המצוי בו. יתר על כן, הגמרא (ד:) אומרת כי בדיקת חמץ היא רק מדרבנן, שכן מדאורייתא די בביטול (והיות שהבדיקה מדרבנן, אפילו קטנים נאמנים בבדיקת חמץ). אם כך, הגמרא מכירה בעניין הביטול, אולם אין היא מלמדת אותנו כיצד הוא פועל. מובן, כי בבדיקת חמץ איסור בל ייראה נחסם בכך שמוציאים את כל החמץ מן הבית, אך כיצד מועיל ביטול לאיסור זה?

לדעת רבנו תם בתוספות (ד:), ביטול פועל מדין הפקר - תהליך בו אדם מסתלק מבעלותו בחפץ מסוים. ברגע שחמץ אינו בבעלותך - אינך מתחייב עליו בבל ייראה (שהוא איסור על בעלות על חמץ בפסח). מכל מקום, היות שהבעלים אינו מאבד את החמץ בפועל, הוא אינו מקיים את ציווי התורה "תשביתו". עם זאת, המצב שנוצר מבטל את איסור בל ייראה.

החולקים על דעת רבנו תם זו, מעלים מספר שאלות הנוגעות לקשר זה שבין ביטול להפקר. באופן פשוט, הגמרא אצלנו אינה מתייחסת לביטול כאל הפקר - משמע ממנה כי המדובר בתהליך שונה. ישנן גם שאלות משמעותיות יותר שאינן מבוססות על לשון הגמרא: הפקר נמדד בפרמטרים מסוימים שאינם קיימים בביטול חמץ. לדוגמא:

1. הפקר חל רק בנוכחות שלושה אנשים (בית דין מינימלי) בעוד ביטול חמץ יכול להיעשות ביחידות.

2. אסור לבצע הפקר בשבת, היות שהוא חלק מעולם העברת הבעלויות. לעומת זאת, ניתן לעשות ביטול חמץ בשבת (כשערב פסח חל להיות בשבת).

3. הפקר יש לבטא בשפתיים, בעוד ביטול יכול להישאר בגדר מחשבה בלב גם ללא אמירה מפורשת.

בקצרה, ביטול אינו פועל כפי שפועל הפקר, ועל כן נראה שהוא מתבסס על דין שונה.

ניתן לאמץ שתי גישות להגנה על עמדת רבנו תם: הראבי"ה (תיז) מתעקש על כך שביטול אכן פועל מדין הפקר, והוא מיישב אחת לאחת את הקושיות על רבנו תם: רבנו תם פוסק כנגד דעת רבי יוסי, האוסר להפקיר בשבת. אם כך, מותר לעשות ביטול בשבת, גם אם ביטול מדין הפקר. בנוסף, היות שביטול נעשה בבית, ניתן למצוא ג' אנשים שיהיו עדים לביטול. הראבי"ה בעצם מקבל את עמדת רבנו תם כפשוטה, ושומר על הקישור הישיר שבין הפקר לביטול בעמדה זו.

מנגד, ראשונים אחרים שהגנו על דעת רבנו תם, ניסו להסביר את דין ביטול כאופן מחודש של הפקר, כך שדיני הפקר הקונונציונליים אינם חלים עליו. הפקר כזה יכול להיעשות בשבת (גם אם לא ניתן לעשות הפקר אחר), ניתן לאומרו ביחיד, ואף ניתן לבצע אותו במחשבה ולא בדיבור. המהר"ם חלווה והר"ן מחלקים בין שני סוגי הפקר. הר"ן מנסה להגדיר את ההבדל המהותי שבין השניים: בדרך כלל, הפקר הוא צורה של הקנאה - הוא דומה באופן בסיסי, להעברת בעלות. הדרך היחידה להיפטר מבעלות מלאה שיש לאדם על חפץ כלשהו היא להקנות בעלות זו - בעצם, על מנת להגיע למצב של הפקר יש לבצע הקנאה גמורה. הקנאה אסורה בשבת, יש לאומרה בפה ולעשותה בפני ג'. ביטול אינו מצריך עמידה בסטנדרטים אלו, שכן החמץ לא יהפוך להיות בבעלות מלאה של איש. חמץ הופך לאיסור הנאה, עליו לא שייכת בעלות, ועל כן אין צורך בהקנאה מלאה כמו בהפקר. במקרה של בעלות על חפץ שיהפוך בעתיד לחסר אפשרות לבעלות (כמו החמץ), אין צורך בהעברה מלאה של בעלות זו, אלא ניתן להסתפק בהסתלקות מן החפץ. הר"ן והריטב"א מכנים תהליך זה בשם "סילוק" ולא בשם "הפקר". סילוק יכול להיעשות בשבת, והוא אינו מצריך אמירה בפה. יש לציין כי לדעת ראשונים אלו, ביטול מועיל רק משום שאין בעלות על חמץ בשעת חלות האיסור (שהרי הוא הופך לאיסור הנאה). עובדה זו מאפשרת לגמרא לחדש אופן של הפקר כדין ביטול/ סילוק. דין זה אינו צמוד לקריטריונים של הפקר.

שינוי ביחס לחפץ לעומת שינוי בחפץ עצמו

המאפיין של דעת רבנו תם הוא כי לדעתו, אדם אינו משנה בפועל את מצבו של החמץ. הוא משנה את יחסו כלפי החמץ (שינוי סובייקטיבי - לא אובייקטיבי). ישנם מספר ראשונים החולקים וסוברים כי ביטול מגדיר מחדש את מצבו של החפץ: רש"י (ד.) סבור כי ביטול מבטל את מעמד החמץ ומגדיר אותו כלכלוך בעלמא, כלומר כדבר שאינו ראוי לעיכול. עמדה זו עולה בקנה אחד עם משמעות המילה "ביטול". למרות שמבחינה אובייקטיבית החמץ עדיין ראוי לאכילה, מבחינת בעליו הוא נחשב כטינופת וכאינו ראוי למאכל. תקדים למצב זה, בו ישנה הגדרה סובייקטיבית לאוכל המבטלת את מעמדו ההלכתי, מצוי בגמרא (מה:) הפוסקת כי עיסה שהחמיצה, ובעליה עשה ממנה מושב, אינה נחשבת עוד כאוכלים לעניין דיני טומאה וטהרה. מעמדו ההלכתי של דבר מאכל אינו אובייקטיבי. גם דברים הניתנים למאכל שיועדו על ידי בעליהם לצרכים אחרים, מאבדים את מעמדם כאוכלין.

עמדה זו מעלה בפנינו היבט מעניין: הגמרא (ד:) אומרת כי ניתן להסתפק בביטול על מנת לפטור את בעיית בל ייראה. האם ביטול בלבד יועיל גם לקיום מצוות תשביתו - מצווה מדאורייתא המחייבת סילוק החמץ? רבנו תם שסבר כי ביטול הוא מדין הפקר, אינו יכול לומר כי בביטול ניתן לקיים תשביתו, שכן ביטול רק משנה את יחסו של הבעלים אל החמץ (ואינו משנה את החמץ מצד עצמו). אם ביטול מגדיר את החמץ כאינו ראוי למאכל בעצם, ייתכן כי נוכל להחשיב אותו כקיום תשביתו. אכן, פירוש רש"י על הגמרא (ד:) ודברי הרמב"ם מעוררים רושם זה.

הבנה זו של דין ביטול מעלה שאלה מעניינת: לאחר הביטול, האם מותר לאדם לאכול לחם זה שמוגדר כרגע כטינופת בעלמא? המכתם מצטט דעה המתירה אכילת חמץ לאחר ביטולו. אולם ברור למדי, כי בשעה שאדם אוכל את חתיכת החמץ שבוטלה הוא מגדיר אותה מחדש כאוכל (אחרת, הוא לא היה אוכל אותה). מעמד האוכלים כפי שהוא נקבע על ידי הבעלים, הוא מעמד נזיל למדי: חתיכת לחם שהוגדרה עד כה כטינופת, עשויה להיות מוגדרת כאוכל בעוד מספר דקות, כאשר הבעלים יחליט לאכול ממנה.

אמנם היתר אכילה נראה מוזר במקצת, אפילו להבנה זו, אך מה בדבר היתר הנאה? שימוש בחמץ כחומר ניקוי בבית אינו מסיר מן החמץ את מעמדו כטינופת בעלמא (משום שאפילו ללכלוך יש שימושים שונים, אם כי הוא אינו נאכל). לכאורה, יש להתיר שימושים אלו, שכן האוכל עדיין מוגדר כטינופת ולא כאוכל. שאלה זו עולה בדברי המהר"ם חלווה והיא מעלה בפנינו את הצורך לעמוד על משמעות הפיכת החמץ לטינופת על ידי ביטול.

סיכום:

בחנו שתי עמדות, שעשויות להיראות כמנוגדות וקוטביות זו לזו. לדעת רבנו תם, ביטול אינו משנה את החמץ עצמו, אלא משחרר את הבעלים מן החמץ. לדעת רש"י והרמב"ם, ביטול מגדיר את החמץ כטינופת ולא כאוכל, כך שאין עוברים עליו יותר בבל ייראה.

לרמב"ן, ולתלמידו רבנו דוד, גישה שלישית בעניין. ראשית, נעסוק בדעת רבנו דוד, היות שהיא מובנת יותר: מרגע שמתחיל האיסור, אין לאדם בעלות על החמץ כלל. (בעוד הר"ן מבין כי מדובר כאן בבעלות חלקית, רבנו דוד סבור כי כאשר חל האיסור על החמץ, אין לאדם בעלות עליו כלל). למעשה, מבחינה מסוימת איסור בל ייראה לא יכול לחול כאן משום שהאיסור הפקיע כל ממד של בעלות בחמץ. איסור בל ייראה הוא תוצאה של דאגה והשגחה מצד הבעלים על החמץ. למרות שאדם אינו בעליו החוקי של החמץ, מספיקה ההתעניינות בו והדאגה לשלומו על מנת לחייב אדם בבל ייראה. עניין זה בחמץ (אותו מכנה רבנו דוד "דעתיה עילוויה") נאסר. הביטול מסיר עניין זה מגורלו של החמץ. ומנתק את הבעלים ממנו. בהסבירו כיצד מועיל הביטול, רבנו דוד מגדיר מחדש (ובאופן לא מקובל) את איסור בל ייראה. האיסור אינו תלוי בעלות, אלא תלוי התעניינות.

לשיטת רבנו דוד עדיין יש מקום לטפל בשאלה אחת: מדוע לא ניתן לבטל חמץ לאחר חלות האיסור? (עיין בגמרא ו: בתחתית העמוד). אם ביטול הוא הפקר, או הגדרה מחדש של החמץ כטינופת, מובן מדוע עליו להתבצע לפני תחילת האיסור. לאחר חלות האיסור, אין בעלות על החמץ, ואין מי שיגדיר את החמץ באופן אחר. אולם לדעת רבנו דוד הביטול מועיל רק לניתוק קשריו של הבעלים מן החמץ - אם כך, מדוע שלא יועיל גם לאחר תחילת חלות האיסור?

בעוד עמדתו של רבנו דוד ברורה, עמדתו של הרמב"ן אינה מובנת כל צרכה, והיא מלאה סתירות פנימיות. הבנה מעמיקה של דברי הרמב"ן על רבדיהם השונים, מצריכה קריאה צמודה של דבריו. היות שבמסגרת השיעור לא ניתן לעשות זאת, אציין כאן מספר נקודות חשובות.

1. ברור כי הרמב"ן נוטה לכיוון רש"י והרמב"ם, ואינו מקבל את הכיוון של רבנו תם המדבר על הפקר. הוא מסכים כי דין ביטול מנצל את העובדה כי אין בעלות לאחר חלות האיסור. בניגוד לדעת רבנו דוד, הרמב"ן סבור כי נשארת צורה כלשהי של בעלות גם כאשר האיסור חל, ובעלות זו מסולקת באמצעות הביטול. ברמב"ן אין הסבר מהי בעלות קלושה זו.

2. נראה כי הרמב"ן מהסס באשר לדרך בה מועיל הביטול לסילוק בעלות זו. בשלב אחד הוא מצהיר כי ביטול מועיל לסילוק בעלות מן החמץ, ובהמשך הוא אומר כי ביטול מגדיר מחדש את החמץ כטינופת (למעשה, המהר"ם חלווה הביא את הרמב"ן כשיטה המקבילה לשיטת רש"י והרמב"ם). לא ברור מדברי הרמב"ן האם ביטול מגדיר חמץ כטינופת או שהוא מסיר בעלות קלושה.

3. לקראת סוף דבריו, הרמב"ן משווה ביטול לייאוש. אדם שאיבד חפץ והתייאש ממנו, מאפשר למוצא המציאה לזכות בה. השוואה זו מתאימה במידת מה לדעת רבנו דוד, היות שהיא אינה מדברת על ביטול הבעלות וסילוקה, ולא על הגדרה מחדש של החפץ.

4. שאלות אלו שהעלינו בדברי הרמב"ן, אינן תיאורטיות גרידא. הן ישפיעו כל הלכות רבות: החל בשאלה אם ניתן לבצע ביטול על ידי שליח (עיין בריטב"א) וכלה בשאלה האם ביטול יכול להיעשות במחשבה או שמא רק בדיבור.