ו. - טיפ לשליח לדבר עברה

  • הרב אביעד ברטוב

טיפ לשליח לדבר עברה / אביעד ברטוב

פתיחה

נתאר לעצמנו את הסיפור הבא:

לרגל יום הולדתכם, קיבלתם זר פרחים ריחניים. לאחר שקיבלתם את הזר מידי השליח, הוספתם לו טיפ חביב ושילחתם אותו לדרכו. אולם, לאחר כמה רגעים, נזכרתם כי השנה שנת שמיטה. לאחר בירור קצר התברר כי חנות הפרחים ממנה הוזמן הזר אינה מקפידה לקנות פרחים מהיתר מכירה או מיבול נוכרים, ויתכן כי חלק מהפרחים הריחניים הם פרחים הקדושים בקדושת שביעית.

מה יהיה הדין בסיפור זה?

ראשית, לגבי ההנאה מן הפרחים - נראה כי אין בעיה. כל האיסור הינו רק לסחור או לעשות מלאכה בפירות שביעית, ואין בעיה להנות מן הפרחים. הבעיה היחידה שנותרה הינה מתן הטיפ לשליח, וכך אומרת המשנה בשביעית:

"משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל המים לא תגע אצלה שאין מחזקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום" (שביעית ה', ט).

האם השליח נחשב כסוחר בפירות שביעית שאסור לחזק את ידו, או שמא השליח הוא בבחינת כלי שני, שאינו קשור לגוף העסקה ולכן יש מקום להקל בעניין הטיפ?

בשיעור זה ננסה לברר את הגדרים השנים של איסור זה, ונעמוד על הקשר בינו לבין איסור לפני עיוור. כמו כן נבחן עוד מספר נפק"מ למעשה, קנייה מסופר הפתוח בשבת הליכה לבתי קולנע ותיאטרונים הפתוחים בשבת וכדומה.

האם מותר לעסוק בהובלת סחורות של איסור?

ככלל, מדברי המשנה בקידושין משמע שהמקדש בדמים של איסורי הנאה קידושיו קידושין. מנגד, המשנה בע"ז (סב.) אוסרת את דמי ההובלה של יין נסך בהנאה. הגמרא על אתר מבארת כי דיני יין נסך ועבודה זרה מתייחדים בכך שמעמדם ההלכתי מתפשט גם לדמיהם.

מה הדין בדמי קדושת שביעית? הגמרא (שם) מביאה מחלוקת אמוראים בדבר, והרמב"ם בהלכות שביעית פוסק כי שכר החימור מתקדש גם הוא בקדושת שביעית:

"החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם, ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל, מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו" (ו', יג).

אם נחזור לענייננו, נראה כי טיפ הניתן לשליח בחנות פרחים אינו מהווה חלק משכרו, ולכן אין חשש שדפי הטיפ יתקדשו בקדושת שביעית. מנגד, מדברי הגמרא והרמב"ם משמע שהמשכורת של השליח מתקדשת בקדושת שביעית משום קנס, ולכן יתכן כי במתן הטיפ יש משום חיזוק ידי עוברי עבירה[1].

הכרת הטוב לעוברי עברה

כפי שראינו המשנה בגיטין אוסרת את חיזוק ידיהם של עוברי עבירה בשביעית, אולם היא מתירה 'אמירת שלום' מפני דרכי שלום. מתוך דברי המשנה לא ברור האם היתר זה נאמר גם בישראל העובר עברה או רק לגוי.

מדברי הירושלמי בעבודה זרה (פ"ד הלכה י') כי אמירת השלום המוזכרת במשנה מכוונת כלפי יהודי העובד בשביעית, ברם מדברי הבבלי (גיטין סב.) משמע שאמירת השלום מכוונת כלפי הגוי.

אם נלך בדרכו של הירושלמי יתכן כי ניתן לקשר נקודה זו לדיוננו לעיל אודות שליח הפרחים. יתכן כי ניתן להקל במתן הטיפ, וזאת אם נראה את מתן הטיפ כסוג הכרת הטוב שלדעת הירושלמי מותרת מפני דרכי שלום גם אצל עוברי עברה.

גם אם נראה את הטיפ כהכרת הטוב המותרת לדעת הירושלמי מפני דרכי שלום, אנו נמצא את עצמנו לפני בעיה חמורה. שכן במתן הטיפ אנו מחזקים את השליח להמשיך לעבוד בחנות הסוחרת בפירות שביעית.

בנקודה זו אנו עוברים לשאלה כללית יותר, והיא יש משום איסור לפני עיוור בביצוע עסקאות עם גורמים עסקיים העושים עברה. כך לדוגמה בקנייה בקניונים ורשתות שיווק הפתוחות בשבת, ובכך נדון בהמשך.

לפני עיוור

מדברי הגמרא במועד קטן משמע כי כל מעשה המעורר את האדם לעבור עברה יש בו משום לפני עיוור:

"דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום 'ולפני עור לא תתן מכשל' (ויקרא י"ט). דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר" (יז.).

הגאון בעל קהילת יעקב מבאר את דברי הגמרא באופן הבא:

"והנה פשוט מאוד דענין לפ"ע הוא לאו דוקא בממציא לו חפץ לעשות עבירה, אלא כל שעושה מעשה המעורר אצל חבירו הרצון וההסכמה לעשות עבירה, זהו לפני עיור דאוריתא. וכהא דמכה לבנו הגדול דעובר משום לפ"ע כמבואר במו"ק (ז.), והוא משום שבהכאתו מעורר אצל הבן הרצון שיעבור על כאו"א, וזה א"צ לפנים" (קהילות יעקב ח"ב סימן ז).

פרושו של בעל ה'קהילת יעקב' איננו פשוט כלל ועיקר, שכן הראשונים על אתר טורחים לפרש את הגמרא באופן אחר. כך לדוגמה שיטת המאירי:

"...המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה".

ע"פ הסבר המאירי חזרנו להבנת הגמרא בע"ז ו. כי איסור לפני עיוור שייך רק במקום שהאדם איננו מסיר את האמצעי האחרון לביצוע עברה. כמו כן הבעיה בהקאת הבן הגדול היא רק כאשר המכות יבילו את הבן להגנה עצמית, סתם מעשה המעורר עברה איננו בגדרי לפני עיוור.

באותה תשובה של בעל ה'קהילת יעקב' עמדה השאלה האם מותר לקנות מלט ביום חול ממפעל יהודי המחלל שבת, וזאת מתוך תחושה שחרם צרכנים דתיים יניע את בעלי המפעל לסגרו בשבת.

בשו"ת מנחת יצחק (ג', עט) בוחן הגאון רבי יצחק וויס את הדברים מנוקדת מבט נוספת. מאחר שלא ברור כי בקנייה בימי חול יש משום עידוד לבעלי הרשת, מבין בעל ה'מנחת יצחק' שבאה לפנינו סוגית 'ספק לפני עיוור'. בסוגיה זו נחלקו הראשונים: לדעת הרא"ש (ע"ז פרק א סימן ב) רק כאשר אנו מסופקים האם האדם יחליט לעבור עבירה קיים לאו של 'לפני עיוור', ואילו לדעת הריטב"א (טו:) במקרה כזה של ספק לא קיים איסור 'לפני עיוור'. ברם ה'מנחת יצחק' נוטה לומר לאור דברי הגמרא במועד קטן, כי גם הסוברים שאיסור לפני עיוור לא קיים במצב של ספק, מדרבנן הדבר ייאסר משום מסייע.

מקור נוסף מעניין נמצא בפרוש הרמב"ם למשנה בשביעית:

"אמר ה' 'ולפני עור לא תתן מכשול', הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך" (פ"ה, משנה ו).

לענ"ד אם קיימת חובה לעשות חרם צרכנים על רשתות שיווק הפתוחות בשבת ניתן לגזור אותה מדברי הרמב"ם. מדבריו עולה כי בכל סיטואציה של איסור 'לפני עיוור' עומדת גם החובה להקדים תרופה למכה ולנסות להרחיק את האדם מלעשות עברה.

מו"ר הרב ליכטנשטיין הסביר כי אם השיקול לעשות חרם צרכנים הינו שיקול ציבורי, במידה והופעל חרם כזה - על הציבור לעמוד בו. ברם ליחיד ודאי שאין לאו של לפני עיוור במידה והוא רוכש מרשת שיווק הפותחת את חנויותיה בשבת.



[1] נראה כי הדברים תלויים בשאלה כללית יותר והיא האם עובד של החברה המעניק שירות לקוחות, מעניק את השירות ללקוח או לחברה ששכרה אותו. לדוגמה האם נהג אגד משרת את חברת אגד או את הנוסעים העולים על רכבו. ואם נחזור למקרה שלנו במידה והשליח משרת את חברת הפרחים ניתן לראות אותו כשותף לעסקת הסחר בפירות שביעית, ברם אם הוא נותן שירות למקבל הזר אולי הוא איננו קשור לעסקה והוא בסה"כ משאית הובלות למתנה.