זבחים | דף כג | טמא מת

בסוגיה המשתרעת מדף כב ע"ב ועד אמצע דף כג ע"ב מובאת מחלוקת בין זקני הדרום לבין ריש לקיש לגבי שתי שאלות:

א. היתרו של טמא מת להביא קרבן.

ב. היתרו של טמא מת לעבוד במקדש.

לדעת זקני הדרום טמא מת רשאי להביא קרבן, לכל הפחות בדיעבד, וכהן טמא מת אינו פוסל את עבודתו.

לדעת ריש לקיש, לעומת זאת, טמא מת אינו מביא קרבן, וכהן שעבד כשהוא טמא מת פוסל את הקרבן.

בגמרא לא נתפרש באילו קרבנות נאסר על הטמא לשלוח קרבנו, ונחלקו בכך הדעות בראשונים. רש"י (כג ע"א, ד"ה מפני שאמרו) סבור שהאיסור הוא רק לגבי פסח וקרבנות נזיר שנטמא, ואילו בשאר הקרבנות אין טומאת בעלים מעכבת את שליחת הקרבן.

לעומתו, הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ב הי"ב) כתב כך:

כלומר – טמא מת אינו יכול להביא שום קרבן.

לאור שתי שיטות אלו יש לפרש את מחלוקתם של ריש לקיש וזקני הדרום. לפי רש"י נקודת המחלוקת היא בשאלה האם הקרבנות צריכים להיות מוקרבים באופן שבו יוכל יעדם להתממש. על כן, המחלוקת היא דווקא לגבי שני קרבנות אלו, אשר הטומאה מפריעה למימושם – קרבן פסח מוקרב על מנת להאכל, וטמא אינו יכול לאכלו, וקרבן הנזיר שנטמא מוקרב על מנת להתחיל בנזירות חדשה, וכל עוד הוא טמא מת – אין הוא יכול להתחיל את נזירותו החדשה. בשאר הקרבנות אין הטומאה מפריעה למימוש תכליתם, וממילא אין כל סיבה שטמא לא יוכל לשלחם אף לדעת לריש לקיש.

על פי הרמב"ם, לעומת זאת, נקודת המחלוקת בין זקני הדרום לבין ריש לקיש אינה ביכולת להקריב קרבנות שיעדם לא יוכל להתממש, כי אם במשמעותה של טומאת מת לדיני קדשים. זקני הדרום למדו מן ההלכה הקובעת שטומאת מת הותרה בציבור, שלעניין קדשים מדובר בטומאה שאינה חמורה – מתוך שמרצה בציבור מרצה ביחיד. על כן, יכול גם יחיד לשלוח קרבנו בטומאה.

ריש לקיש, לעומת זאת, סבר כי אין להקיש מן ההיתר בציבור להיתר היחיד. ההיתר להביא קרבן אף כאשר רוב הציבור טמא מת אינו נובע מקלותה של טומאת המת, אלא מחשיבותו של הציבור. על כן, יחיד טמא מת אינו יכול להביא כל קרבן שהוא.

על פי דרכו של הרמב"ם, מתבאר כי יש קשר בין שתי המחלוקות בהן נחלקו זקני דרום עם ריש לקיש: מחלוקת אחת בשאלה האם כהן שעבד כשהוא טמא מת פוסל, ומחלוקת שניה האם טמא מת יכול לשלוח קרבנות כבעלים. בשתיהן נקודת המחלוקת היא לגבי חומרתה של טומאת מת.