זבחים דף קב – כהונתו של משה

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בפרקנו עוסקת בהרחבה בשעיר החטאת שנשרף בימי המילואים, ובדין והדברים בין משה ואהרן בנושא. אגב כך בוחנת הגמרא את מעמדו האישי של משה רבינו. בדף קא ע"ב קובע רב שמשה רבינו היה כהן גדול. הגמרא מקשה על רב ממקורות שונים, ובדף ק"ב מתברר ששאלת מעמדו של משה נתונה במחלוקת בין התנאים:
"כתנאי; 'ויחר אף ה' במשה' – רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם; ר"ש בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר: "הלא אהרן אחיך הלוי"... עכשיו הוא כהן ואתה לוי.
וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד; ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה".
יש להתלבט האם שתי הדעות האחרונות בברייתא מבארות את דעת ר' יהושע, ומסבירות שמשה זכה לכהונה ולא נענש מכוח חרון האף; או שמא הן מבארות דווקא את דעת ר' שמעון, ומבהירות כיצד הצטמצמה כהונתו של משה מחמת חרון האף. כך או כך, ברור שהמחלוקת המרכזית היא זו שבין ר' יהושע ור' שמעון.
דומה שביסוד מחלוקת תנאים זו עומדת שאלה פרשנית משמעותית בביאור סירובו של משה לקבל על עצמו את השליחות שהוטלה עליו במעמד הסנה. מפשטי המקראות עולה שמשה אכן ביקש להתחמק מן השליחות בכל דרך אפשרית, והקדוש ברוך הוא מוכיחו על כך, ומותח עליו ביקורת. ביטוי בולט לכך מצאנו בפירוש הרשב"ם (שמות, פרק ד' פסוק י"ד):
"ויחר אף ה' במשה - וחרון אף עשה רושם לפי הפשט כאמור לפנינו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו".
הרשב"ם קובע באופן מפורש שחרון האף אכן עשה רושם, וסיפור המפגש במלון אינו אלא עונש על סירובו של משה לקבל עליו את השליחות.
רבי אברהם אבן עזרא מצטט דעה דומה לזו של הרשב"ם, ומוסיף "חלילה להיות פירוש זה הפסוק". הרמב"ן מבאר יותר:
"והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך".
לדעת הרמב"ן לא ניתן להציג את משה רבינו באור שלילי, שהרי פרשיה זו כולה משקפת את ענוותנותו המיוחדת.
כאמור, מחלוקת פרשנים זו גלומה, במידה רבה, במחלוקת התנאים בסוגייתנו: האם מדובר על חרון אף של ממש, המותיר רושם וענישה על המעשה השלילי; או שמא מדובר על חרון אף מיוחד, שאיננו מותיר רושם כלל ועיקר.
כפי שראינו, הרשב"ם סבור שהקב"ה אכן מבקר את משה רבינו על סירובו, ואף מבקש להענישו בעונש חמור – עונש מוות. עם זאת, עמדת ר' שמעון היא שמשה אכן נענש, אך בעונש שונה לחלוטין: הכהונה נשללה ממנו. מהי דעת ר' יהושע בדבר שלילת הכהונה? כאמור לעיל, יתכן שהחכמים מבארים את דעת ר' יהושע, ולדעתם הכהונה לא נשללה ממשה לחלוטין. אך אף אם נפרש כך, כולי עלמא מודים שמשה לא זכה לכהונת עולם כפי שזכה אהרן. האם לדעת ר' יהושע אין בכך עונש?
דומני שהתשובה לשאלה זו מצויה במשפט קצר בסוגיה לעיל. הגמרא העלתה הצעה שלפיה אם משה רבינו אכן היה כהן, הוא יכול היה לאכול את בשר החטאת, במקום הכהנים האוננים על מות אחיהם. אך הגמרא דוחה הצעה זו, ומסבירה:
"דילמא שאני משה, דטריד בשכינה".
משה רבינו עסוק היה בעניינים עליונים ונשגבים, ולא היה לו פנאי לאכילת קודשים. לכאורה הדברים מתמיהים: אכילת קודשים איננה פעולת חולין שגרתית, אלא חלק מהותי מעבודת הקודש שבבית המקדש. זאת ועוד, האוכל קודשים מקיים מצות עשה. ובכן, האם יכול אדם – צדיק ונשגב ככל שיהיה – לפטור עצמו מן המצוות בטענה שהוא "טריד בשכינה", ואחוז בעולמות עליונים?!
לעניות דעתי זו בדיוק נקודת ההבדל בין משה ואהרן. אהרן ממלא את תפקיד הכהנים, אשר מצד אחד הינם "שלוחי דרחמנא" ומצד שני הינם "שלוחי דידן". תפקיד הכהנים הוא לחבר ולקשר עליונים ותחתונים. הכהנים עסוקים באכילה גשמית של בשר, אך מרוממים אותה ומשלבים אותה בעולם של עבודת ה'.
משה רבינו נתעלה למדריגה כה גבוהה, עד כדי כך שבמידה זו או אחרת התנתק מן העולם הזה. אמנם המלאכים תמהו "מה לילוד אישה בינינו?", אך בסופו של חשבון משה אכן השתחרר מתדמית זו של "ילוד אישה": הוא לא אכל ולא שתה ימים רבים, עור פניו קרן, והוא נתעלה למדריגות שלא היו לפניו ולא תהיינה אחריו.
אלא שדווקא משום כך החליט הקדוש ברוך הוא להעניק את הכהונה לאהרן. לא היה בכך עונש, לדעת ר' יהושע בן קרחה, אלא הגדרה מדויקת של אופי התפקיד: משה עסוק בעליונים, ואילו אהרן הכהן עסוק בחיבור עליונים ותחתונים, ובהנחלת התורה והקדושה בעולם המעשה.