דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף קד | עור קורבן שנמצא טריפה

במשנה (קג ע"ב) התבאר שבקדשים פסולים הולכים העורות לבית השריפה ואין הכהנים זוכים בהם. כמו כן, הובאו במשנה דברי רבי חנינא סגן הכהנים שאמר: "מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה". הגמרא (קד ע"א) מקשה כיצד יתכן דבר זה, והרי במקרה שבו העור הופשט ולאחר מכן נמצא שהקרבן טריפה מתברר למפרע שהקרבן היה פסול ויש לשרוף את עורו:
"והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים!"
הגמרא מיישבת:
"קסבר: נמצאת טריפה בבני מעיים – מרצה".
כלומר – לדעת רבי חנינא מכיוון שפסולו של הקרבן לא הוכר עד לאחר שהופשט ונזרק דמו, שוב אין הוא פוסל את העור. דברי רבי חנינא קשים מסברה, שהרי בסופו של דבר התברר שהקרבן היה טריפה כבר בשעת שחיטתו, ומה זה משנה שמצאו את הפסול רק לאחר מכן?
רבים מהאחרונים הבינו, מתוך קושייה זו, שרבי חנינא סבור שאין קשר מהותי בין העור ובין הקרבן, וגם אם הקרבן פסול יכולים הכהנים לזכות בעורו. אמנם, אם הטריפה היתה ניכרת קודם לכן – היה העור נגרר אחר הקרבן ונשרף עמו, אך מכיוון שהעור כבר הופשט – שוב אין הוא נחשב כחלק מהקרבן והכהנים זוכים בו למרות שהקרבן עצמו נפסל ונשרף.
ניתוק מהותי יותר בין העור והקרבן נמצא בדברי החזון אי"ש (בכורות כג, א). לדעתו, מדאורייתא מותר ליהנות אף מעור קרבן שנפסל בגלוי קודם שהופשט העור. רק מדרבנן אסרו עור זה בהנאה, ולדעת רבי חנינא לא גזרו במקרה שבו התגלה הפסול לאחר ההפשט.
אמנם, בדברי הראשונים נתן למצוא גישה אחרת, לפיה רבי חנינא מקבל את הקשר שבין העור והקרבן ואת התלות העקרונית ביניהם, וחידושו הוא דווקא בדין "טריפה בבני מעיים". וכך כותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשל) בשם המהר"ם מרוטנבורג:
"אע"ג דהוי פסול דקודם הפשט וקודם זריקת הדם, מרצה על העור דחשבינן לה כהכשר כל זמן שלא נודע פסולו".
דברים אלו הינם חלק ממערכה שלימה בה מחדש המהר"ם ש"ידיעה גורמת הדבר", כלומר – למרות שהטריפה היתה בבהמה כבר בשעת השחיטה, אין היא נחשבת כטריפה עד שתתגלה ותיוודע. סברה זו הינה חידוש גדול, ויש שהתקשו לקבל אותה (ראה שערי היכל מערכה רעא הע' 3). יש להעיר שניתן למצוא בסברה זו תשתית פילוסופית-דתית לתיאוריות המדעיות שהועלו במאה ה-20 בעקבות משוואת שרדינגר ותופעת הסופרפוזיציה של האלקטרונים. לפי תיאוריות אלו העובדה שיישות תבונית מודעת לדברים היא שמעניקה להם את עצם קיומם. עם זאת, אין הכרח להרחיק לכת עד כדי כך, משום שדברי המהר"ם עוסקים בהשפעת המודעות על הגדרות הלכתיות ולא על מציאות פיזיקאלית.
נפקא מינה אפשרית בין הגישות השונות היא טריפה שניתן היה לדעת עליה מראש אלא שלא בדקו ולכן לא נודעה עד לאחר ההפשט. לדעת החזון אי"ש, במקרה כזה לא התירו חכמים את עור הבהמה משום שהכהנים היו יכולים לגלות את הטריפה קודם ההפשט. אמנם לפי סברת המהר"ם מרוטנבורג יש צורך בידיעה בפועל כדי להגדיר את הטריפה כטריפה, ועל כן גם במקרה כזה יהיה העור מותר לכהנים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)