"זה ינחמנו ממעשנו" – סיפור המבול ועיקרון התשובה

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת נח                                                                           ד"ר ברכי אליצור

מזל טוב למשפחות ברקוביץ/האוסדורף לרגל אירוסיהם
של ירוחם ושני. שיזכו לבנות בית נאמן בישראל!

"זה ינחמנו ממעשנו" – סיפור המבול ועיקרון התשובה


א. הפסוקים ופרשנות חז"ל

פסוקים רבים בפרשת נח עוסקים בתיאור בניית התיבה, גודלה, החומרים בהם השתמש נח, פתחי התיבה ובעלי החיים שהוכנסו לתוכה. הפירוט הרב מעלה שתי שאלות:

א.      קיימת הבטחה א-לוהית שלא יתרחש מבול נוסף. אם כן, מהי חשיבותו של הפירוט כשאין בו כל שימוש לעתיד?

ב.       למרות המאמץ הרב שהושקע בתיבה, ההצלה של נח ומשפחתו ובעלי החיים שהוכנסו אל התיבה לא הייתה מתאפשרת ללא נס א-להי. ממילא, אם בכל מקרה מתרחש נס, לשם מה ההשקעה המרובה בבניית תיבה? האם הנס לא היה בעל עוצמה רבה יותר אילו הניצולים היו נשארים בבתיהם והמבול היה פוסח עליהם (כפי שהתרחש במכות מצרים)?

מדרש תנחומאי מתמודד עם שתי השאלות:

"אמר רב הונא בשם ר' יוסי מאה ועשרים שנה עיכב הקדוש ברוך הוא לדור המבול שמא יעשו תשובה, ולא עשו.

וכיון שאמר לנח 'עשה לך תיבת עצי גופר', עמד נח ונטע ארזים. והיו אומרים לו: 'נח, ארזים הללו למה?' אמר להם: 'כך אמר לי הקדוש ברוך הוא שהוא מביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט אני ובני'. והיו שוחקים עליו.

כשגדלו הארזים וקצצן, אמרו לו: 'ארזים הללו שקצצת למה, והיה משיב להם כענין הזה'.

התחיל לעשות התיבה, והיו אומרים לו: 'תיבה זו למה?', והיה משיב להם כענין הזה.

וכל כך למה, אמר הקדוש ברוך הוא: שמא יעשו תשובה, כשיראו נטיעת הארזים ועשיית התיבה אולי ישבר לבם. ולא שבו והיו משחקים ומלעיגים עליו. כיון שלא עשו תשובה, אמר הקדוש ברוך הוא לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה. מיד וימח את כל היקום"                     (מדרש תנחומא נח, ה')

המטרה המוצהרת של בניית התיבה, על פי המדרש, היא אכן יצירת מקום מסתור מפני אימת המבול. אולם, מוסיף המדרש, תהליך הבניה הפומבי נועד להסב תשומת לב ציבורית ולעורר בקרב שאר בני האדם חשש מפני פורענות העתיד, דבר שיוביל לתהליך של חזרה בתשובה.

פריבילגיית התשובה שהתאפשרה לדור החמס מפותחת ביותר בספרות המדרש[1]. אולם, ברובד הגלוי של הפסוקים, נראה כי הקדוש ברוך הוא גמר אומר לכלות את דור החוטאים עד בלתי השאיר לו שריד:           

"וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו', ז')

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם י"ג)

מהו, אפוא, הבסיס המקראי למדרשי חז"ל? האם אלו נסמכים על הפסוקים, או שמא המטרות החינוכיות והדידקטיות של יוצרי המדרש, שרצו להעלות את ערך התשובה בפני ציבור שומעיהם, רופפו את הזיקה לפשט הפסוקים?

נדמה, כי שני מאפיינים של דרכי תיאור סיפור המבול, עשויים להצביע על הבסיס המקראי המהווה מקור לפרשנותם של החכמים בדרשותיהם מתקופת המשנה והתלמוד.

 

ב. ירידתם ההדרגתית של משקעי המבול

המאפיין הראשון נרמז בדברי רש"י:

"ויהי הגשם על הארץ - ולהלן הוא אומר "ויהי המבול". אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול" (רש"י בראשית ז', י"ב)

רש"י מצביע על חזרה בתיאור ירידת הגשם בשני פסוקים, ובהבדל בכינוי המשקע היורד מהשמים. החזרה על תיאור ירידת המשקעים הינה רחבה יותר, וההדרגתיות שבה מורגשת היטב:

1.    בראשית ו', י"ז: "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ".

2.    שם ז', ד': "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".

3.    שם ו': "והמבול היה מים על הארץ".

4.    שם י': "ויהי לשבעת ימים ומי המבול היו על הארץ".

5.    שם י"א-י"ב: "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום".

6.    שם י"ז:  " וירבו המים וישאו את התיבה".

7.    שם י"ח: " ויגברו המים וירבו מאד".

8.    שם י"ט:  " והמים גברו מאד מאד על הארץ".

9.    שם כ"ד: "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום".

התיבה ניתקת מהקרקע רק בשלב מתקדם מאד (שלב 6), הרבה לאחר הטיפה הראשונה שירדה על הארץ, וסגירתה הסופית של התיבה נזכרת רק לאחר שנבקעו כל מעינות התהום, רגע לפני שנתקה מהקרקע (בין שלב 6 לשלב 7):

"וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ א-להים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (שם ט"ז)

צהר התיבה ופתחה, המאפשרים ליושבי התיבה להתבונן בחורבן היקום, מאפשרים גם למי שנמצאים מחוצה לה, להבחין בעמידותה אל מול פגעי המבול. לאור זאת נראה, שההצטרפות אל התיבה מתאפשרת בכל אחד מהשלבים הראשונים של ירידת המשקעים. שלבים אלו, אמורים להגביר את אמונת האנשים בהתכנות של מבול שטרם נודע כמותו, ולהוביל את אינטואיציית ההשרדות הטבעית שבהם לתהליך של חזרה בתשובה שתזכה אותם להסתופף בתוכה. משהבקיעה החריגה של מעיינות התהום יחד עם ירידת משקעי ארובות השמים, לא חוללו שינוי בקרב החוטאים, המבול הפך לעובדה מוגמרת. בשלב זה, התיבה עם מעט היושבים בה הפכה לגרעין המזוקק היחידי של העולם החדש.

 

ג. החזרה הכפולה והמשולשת של תיאורי המבול

המאפיין השני של תיאור המבול הוא ההכפלה ואף שילוש של תיאור ההכנות לקראתו, מהלכו ותוצאותיו:

תיאור החטא

ו', ה'-ז'

שם י"א-י"ג

תיאור נח

שם ח'

שם ט'

תיאור ההצלה

ז', א'-ה'

ו', י"ד-כ"ב

הכניסה לתיבה

ז', י- ט"ו

ז', ו'-ט'

תוצאות המבול

שם כ"ג

שם כ"א-כ"ב

הברית המחודשת

ח', כ- כ"ב

ט', י"ב – י"ז

תופעת החזרות בסיפור המקראי הובילה לפיתוחן של אסכולות ביקורתיות שפקפקו באחדותה של התורה, והעלו תיאוריות לגבי מקורותיה. סיפור המבול על חזרותיו הרבות סיפק עבורן חומר גלם ממשי. אולם, ההכרה האמונית באחדותה של התורה ובמקורה הא-להי מצריכה הסבר פרשני מניח את הדעת לקיומן של החזרות בסיפור המבול.

הרב מרדכי ברויאר הניח את יסודות המענה לתורת התעודות של אסכולת המבקרים, בשיטת הפרשנות המכונה 'תורת הבחינות'. שיטה זו מורה ללומד להבחין בקווי הדמיון בין פרשיות שחוזרות ונשנות, אולם למקד את עיקר תשומת הלב דווקא להבדלים הדקים שביניהם, ולנסות להבחין באמצעותם בין יעדיה השונים של כל פרשיה. החזרה לדידו נועדה להרחיב את המסרים העולים מהפרשיה ולהתאים אותם לאוכלוסיות שונות, להיבטים שונים או לתקופות שונות[2].

נצמד אם כן לשיטתו של ברויאר וננסה להבהיר באמצעותה מהם המסרים העולים מהחזרה על פרטי סיפור המבול[3]. ההבדל השיטתי בין שני התיאורים הוא השינוי של שמות הא-ל. העמודה הימנית מצרפת את פרטי הסיפור הכתובים בשם ה-ו-י-ה (ה'), והעמודה השמאלית מצרפת את פרטי הסיפור הכתובים בשם א-לוהים. במשמעות הכינויים המשתנים עסק קסוטו, ואלו דבריו:

א.    "בא שם ה' כשמשתקף בכתוב המושג של הא-להות המיוחד לעם ישראל, ביחוד באופיה המוסרי. ובא שם א-להים כשמשתקף בכתוב המושג המופשט של הא-להות הרווח בחוגים הבין-לאומיים של בעלי ה"חכמה", מושג הא-ל המורגש באופן כללי כיוצר העולם החומרי, כמנהיג הטבע, וכמקור החיים...

ב.    בא שם ה' כשמציג הכתוב לפנינו את הא-להות באופיה הפרסונאלי, וביחס ישיר אל בני אדם או אל הטבע. ובא שם א-להים כשרומז הכתוב אל הא-להות כישות טרנסצנדנטאלית, העומדת בהחלט מעבר לטבע החומרי וממעל לו..."[4].

קסוטו מבחין בין הכינוי א-ל המבטא שליטה של ה' על הטבע והנהגתו על פי חוקים אוניברסאליים, לבין כינוי ה' המתאר את קרבת ה' לאדם ואת פעולתו בהתאמת הטבע לצרכי בני האדם הקרובים אליו.

אם נחבר את שיטת הבחינות של ברויאר ואת הפרשנות לשמות ה' של קסוטו, הרי שנוכל לתת מענה לשאלה שהצבנו בראשית דברנו. סוגיית התשובה שפותחה במדרשי חז"ל נרמזת בהישנות של שתי הפרשיות. הסיפור האחד המסופר בשם הא-ל מתאר תהליך של השמדת היקום על פי חוקי המוסר והטבע ללא משוא פנים. הרס הבריאה שנוצר מעיוותי המוסר של האדם מצריך חורבן טוטאלי תוך השארת יסודות הטבע המינימליים הנדרשים להמשכיות האדם והבהמה בעולם החדש. הסיפור בשם ה' מתאר תהליך בו חל ניסיון לעכב את תהליך ההשמדה, להרחיב את מעגל הניצולים ולהציב חוקי מוסר שיובילו לקרבה מחודשת שבין האדם לבוראו.

אם כן, הסיפור הכפול מעלה על נס את פריבילגיית התשובה המאפשרת לחרוג ממידת הדין של הא-ל תוך "ניצול" שאיפת ה' לקרבתם של בני האדם והמתקת דינם לרחמים כתוצאה של תהליך החזרה בתשובה.

נעיין בהבדלים שבין הסיפורים, ונראה כיצד נחשפות בהם שתי השיטות של הנהגת ה'.

 

ד. ההבדלים בין הסיפורים

1. תיאור החטא

 

בראשית ו', ה'-ז'

בראשית ו', י"א-י"ג

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:

 

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ"

                                                                                                                    

ההבדל בכינויי האדם והתוספת המתארת את רגשות ה' מיטיבה להבהיר את ההבדל שבין הסיפורים. התיאור בנוסח ה' מתאר קשר עמוק בין האדם לבוראו. מחשבת הפגיעה באדם נובעת מאכזבת ה' מהפרת כללי המוסר על ידי האדם, אולם היא מוצגת כאופציה בלתי מחייבת. נוסח הא-ל מתארת ניכור בין הא-ל לבריאה. ה'בשר' אינו מתואר כבעל עדיפות על פני כל הנבראים, וההשחתה מתבררת כפתרון האולטימטיבי.

 

2. תיאור נח

 

בראשית ו', ח'

בראשית ו', ט'

"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' "

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"

 

נח, הצדיק הראשון שזכה להערכה א-להית חיובית, נידון באמביוולנטיות במדרשי חז"ל[5]. נראה, שהבסיס לדברי חז"ל הוא הכפילות בתיאור מעמדו. התיאור הכפול של יחסי ה' ונח מזכיר במידה רבה את ההבדל בין אהבת יצחק לעשו "כי ציד בפיו" לאהבת רבקה ליעקב שאיננה דורשת הסבר ואיננה תלויה בדבר. נוסח ה-ו-י-ה מתאר יחסי קרבה רגשיים בין נח ל-ה', כאשר נח מהווה עידוד לצערו של ה' על בריאת האדם. נוסח הא-ל מבחין בין נח ובניו לבין יתר 'הבשר' כנימוק להצלתו מהגמול של "הנני משחיתם".

 

3. תיאור ההצלה

 

בראשית ז', א'-ה'

בראשית ו', י"ג-כ"ב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ו (יג) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ ... (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

ז (א) וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:

(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:

(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

(יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:

 

(כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:

 

 

 

 (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:

(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

 

 

 

(ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' "

 

 

(כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ א-להים כֵּן עָשָׂה"

ניתן להבחין במספר הבדלים משמעותיים:

·         תיאור הכנת התיבה מפורט בנוסח הא-ל בלבד: בנית התיבה היא אמצעי טבעי הנתון בידי האדם להגנה מפני המבול, ועל כן מתוארת ההכנה והמאמץ האנושי. בנוסח ה' מתוארת דרך ההשגחה של הקדוש ברוך הוא על נבחריו שאינה בהכרח בדרך הטבע. ה' יכול לדאוג להצלת נבחריו גם ללא האמצעי הטבעי.

·         מיקומו של תיאור המבול: בנוסח ה' תיאור המבול מופיע לאחר הזמנת משפחת נח להכנס לתיבה, ואילו בנוסח הא-ל הוא קודם לו. המיקום השונה משפיע על תפיסת תפקיד התיבה. בנוסח ה' התיבה מצטיירת כמקום מושבם של נבחרי ה', ואילו בנוסח הא-ל התיבה נתפסת כמקום מקלט למי שרוצים להינצל מפני אימת המבול.

·         סיבת ההצלה: ההצלה בנוסח הא-ל נובעת מברית קדומה, שאיננו יודעים על קיומה, אולם היא קשורה כנראה ליחס שבין הא-ל לבריאה, המחייבת קיומה של אנושות מינימאלית. נח ומשפחתו נבחרו כמי שבאמצעותם יקיים הא-ל את חלקו בברית. בנוסח ה' מודגשת הבחירה האישית בנח על שום חריגותו בנוף דורו. המילים "כי אתך ראיתי צדיק לפני" עומדים כניגוד ל"קץ כל בשר בא לפני".

·         בעלי החיים שיוכנסו לתיבה: שני בעלי חיים הם המינימום הדרוש לקיומו של הזן. בתיאור הטבעי הא-ל מורה על הכנסת המינימום הנדרש להישרדות הבריאה. בציווי על שבע חיות טהורות מתבררת דאגת ה' לרווחתו של האדם, ובו טמונה הציפייה להתקרבות עתידית מחודשת באמצעות קרבנות הניצולים.

·         הציווי על הכנסת האוכל לתיבה נזכר בנוסח הא-ל בלבד, שכן בדרך הטבע האוכל הינו תנאי הכרחי לקיום החי. בהצלה הניסית אין צורך בפרוט.

 

4. הכניסה לתיבה

 

בראשית ז', י'-ט"ו

בראשית ז', ו'-ט'

ז (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

ז (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ:

 

 

 

 

(יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה: (יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף:

(ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה:

 

(טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים:

(ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה א-להים אֶת נֹחַ:

 

המילים "מפני המבול" בנוסח הא-ל עומדות בניגוד לתיאור הכניסה החגיגית של נבחרי ה' בנוסח שם ה'. התיבה כמקום מפלט מפני אימת המבול בנוסח הא-ל, מתוארת בנוסח ה' כמקום המבשר את ראשיתו של עולם חדש. פירוט החיות "למינה" ו"למינהו" מקיים אלוזיה   לסיפור הבריאה הבראשיתית, ומהווה אות וערבון לחיים חדשים.

 

5. בתוך התיבה

 

"וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ א-להים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ"    (בראשית ז', ט"ז)

הפסוק המסכם את הכניסה לתיבה מקיים שילוב של הצלה טבעית והשגחה א-לוהית.

 

6. תוצאות המבול

 

בראשית ז', כ"ג

בראשית ז', כ"א-כ"ב

"וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ

וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"

"וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:

 

תוצאות המבול בנוסח הא-ל מסכמות את השגת המטרה. אולם, בנוסח ה' קיימת תוספת המזכירה את מידת הרחמים של ה', שחרף רצונו בהשמדת היקום, הותיר זכר של העולם הישן, שבאמצעותו יבנה העולם החדש.


 

7. הברית

 

ברית הקשת בנוסח הא-ל נכרתת בין הא-ל לארץ ומנתקת את תלותו של הטבע במעשי האדם. בכח ניתוק זה, מתאפשרת הבטחת נצחיות הבריאה. מול ברית הקשת המצמצמת את כח ההשפעה של האדם על הטבע, מוצבת הברית בנוסח ה', ושם עומד יחודו של האדם במרכז הנימוק להבטחה.

 

 

בראשית ח', כ'-כ"ב

 

בראשית ט', י"ב-י"ז

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַ-ה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ"

 

 

"וַיֹּאמֶר א-להים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין א-להים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר א-להים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ"

 

 

הברית בנוסח הוי-ה נאמרת כניגוד לתיאור רעת האדם בראשית הסיפור: תחושת "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ", והאיום "אמחה את האדם אשר בראתי", מומרים במחשבה חדשה ("ויאמר ה' אל ליבו") ובהבטחה כי "לא אוסיף עוד להכות את כל חי". ניחוח הקרבן המתערבב בזיכרון רעת האדם מוכיחים את יכולת האדם לגבור על הרוע המתלווה אליו מנעוריו. הרס הטבע בולם את אפשרות  המעבר מרוע נעורים להתקרבות אל ה', ולפיכך ניתנת הבטחת לשמירה עתידית על שלמות הטבע והבריאה.

 

*

הסיפור הכפול של נח, התיבה והמבול מעמיד זה לצד זה עולם המתנהל על פי חוקי גמול וטבע קבועים, מול אנושות המונהגת על ידי א-ל רחמן השואף לנטרל את חוקי הטבע לטובת מי שיפתח כחודו של מחט. בבואתו של נח שנשקפה מצהר התיבה, בשרה לעולם את רעיון התיקון וההצלה התקפים גם כשאיום "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" הולך ומתממש.

בשׂורת השם של נח: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה', כ"ט), מהווה רמז מטרים לתפקידו של נח בברית העתידית המפרידה בין מעשי האדם לגורל הטבע[6]. קרבנו של נח שם קץ לקללת האדמה והארץ עקב מעשי האדם, והעמיד את האדם כמי שאחראי על תיקון מחדליו. דבר זה גם עולה מחוקי המוסר החדשים "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" - על ידי הדיינים (רד"ק).

 



[1]כגון: בבלי סנהדרין (קח, ע"א–ע"ב): "מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם: עשו תשובה, ואם לאו - הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול"; בראשית רבה (ל"ב, י'): "ויהי לשבעת הימים [מלמד] שתלה [להם] הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו שלמתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה ולא עשו"; מכילתא דשירה (פרק ה' ל"ח, ב'): "נאדרי בכח- נאה אתה ואדיר בכח שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה, שנאמר ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם ולא גמרת להם כלייה עד שהשלימו רשעם לפניך", ועוד.

[2] להרחבה עיינו: מ' ברויאר, פרקי מועדות, ירושלים, תשנ"ג; פרקי בראשית, אלון שבות תשנ"ט. י' עופר, (עורך),'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר - קובץ מאמרים ותגובות, אלון שבות תשס"ה.

[3] ברויאר עסק גם בניתוחו של סיפור זה. אנו בדברינו נציע גישת פרשנות מעט שונה מזו שהוצעה על ידו, אולם נשען על עקרון השיטה שפתח ככלי להסבר הישנות של פרשיות.

[4] מ"ד קסוטו, מאדם עד נח, עמ' 55 – 56.

[5] עיינו: בבלי סנהדרין קח ע"א; בראשית רבה ל"ב עמ' 293; תנחומא לך לך כ"ו. מעניין שבכל שלוש הדרשות רבי יוחנן הינו הדרשן המרכזי הדורש בגנותו של נח. רבי יוחנן ידוע כמסנגר גדול על חוטאי המקרא, ואף על הרשעים שבהם, כגון אחאב ועמרי, ועל כן עמדתו המסתייגת היא בעלת משנה תוקף.

[6] המילה ינחמנו נתנת להתפרש בדרשת השם כבעלת משמעות כפולה.

א.       ינחמנו כלשון עידוד. על פי פרוש זה צדקת נח מהווה נחמה לקללת האדמה בה נענש האדם בעקבות מעשי ידיו. סיפור נח מביא בשורה חדשה שעל פיה מעשי האדם יחדלו מלהשפיע על גורל הטבע.

ב.        ינחמנו כחרטה וצער. על פי פרוש זה נח מלמד את רעיון החרטה על המעשים, שהינו שלב הכרחי בתהליך של תשובה, כדברי ירמיהו (ל"א, י"ח) "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי".