זיהוי הכרובים

פתיחה

בשיעור הקודם, הצבענו על הופעת הכרובים בגן העדן (בספר בראשית, ובתיאור הנביא יחזקאל את גן העדן בנבואה על מלך צור), במשכן, בבית הראשון ובמקדש יחזקאל.

הדגשנו, כי מעבר לכרובים שמעל ארון העדות, ומעבר לכרובים הנוספים על ידי שלמה בבית קדש הקדשים, ישנם במשכן ובמקדש כרובים מצויירים ביריעות, בפרוכות, בקירות, בדלתות ההיכל והדביר ואף במכונות.

מאידך גיסא, ציינו כי אין אנחנו יודעים בבירור מהו שורשה ומהותה של המילה. אמנם התורה מדברת על הכרובים, בהא' הידיעה, שמשמעותה לכאורה דבר ידוע ומפורסם שאין צורך לפרשו, אך אין לנו מושג ברור ומפורש בציורה.

בשיעור זה ברצוננו להביא מספר דעות עיקריות בעניין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים^[1].

1. כפני תינוק

אומרת הגמרא :

"'ועשית שנים כרובים זהב' - מאי כרוב אמר ר' אבהו כרביא (פני תינוק) שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה דכתיב (יחזקאל י', יד) פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר, היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרא (האחד פני גדול והאחד פני קטן)"         (סוכה ה:)

ומסביר רש"י על אתר:

"הלא שניהן שווין ולמה חילקם הכתוב? ומשני לעולם כרוב נמי פני תינוק הוא וזהו חילוקם פני אדם אפי רברבי פני הכרוב אפי זוטרי"                                  (שם ד"ה היינו פני כרוב).

סוגיה נוספת הקשורה לענייננו הינה הגמרא בבבא בתרא (צט.) הדנה ביחס בין הפסוקים השונים המתארים את עמידתם של הכרובים "חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית^[2]".

התירוץ השני לסתירה המובא בגמרא הוא:

"דמצדדי אצדודי. דתניא אונקלוס הגר אמר כרובים מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו".

מבאר שם רש"י:

"פסוק הוא בכרובים בדברי הימים והוא לשון צעצועים, כלומר תינוקות כדאמרינן (סוכה ה:) מאי כרוב כרביא ילד כלומר כתינוקות הנפטרין מרבותיהם והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל" (ד"ה מעשה צעצועים).

ומוסיף רבנו בחיי:

"הכרובים היה האחד כצורת אדם גדול השני כצורת ילד קטן כעניין שראה יחזקאל פני אחד פני כרוב והשני פני אדם, ודרשו חז"ל היינו כרוב היינו אדם אל אפי רברבא ואפי זוטא ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת אב לבנו שהיא אהבה חזקה".

ואף האבן עזרא כתב:

"אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים ופירשו כרוביא בלשון ארמי והכ"ף משרת ונכון דבריו, שהיו כצורת ילדים ושמו המלה לזכר"                                         (שמות כ"ה, יח ד"ה ועשית).

כלומר, הייתה להם קבלה שהכרוב היה דומה לילד ודרשו את המלה כרוביא כמו רוביא- ילד לזכר.

בפירושו של הצפנת פענח על אתר כתוב שהקול יוצא מבין שני הכרובים:

"ומזה נראה שהיו דומים למי שיש לו קול דבור בעבור שכתוב שם ודברתי אתך וידוע בעולם מי שיש לו דיבור רק האדם לבדו ומזה נודע שהיו בצורת אדם".

וכך גם נראה מלשון הפסוק ביחזקאל (י', ח) "וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם" - נראה מזה שלכרובים היה צורת אדם עם איברים כדעת הצפנת פענח.

מי שהרחיב בביאור הסוגיה, הינו המהר"ל בדבריו ב'גור אריה':

"כרובים דמות פרצוף תנוק. בפרק קמא דסוכה (ה:(, דתרגום 'תינוק' – 'רביא', והכ"ף כ"ף הדמיון. והראב"ע הקשה דכ"ף 'כרובים' שורש, וראיה 'הכרובים' (פסוק כ) בה"א הידיעה, ואינה באה על כ"ף השמוש. קושיא זאת אינה, שגם רז"ל מודים בזה כי הכ"ף הוא שורש ולא שימוש, אלא שהם ז"ל מפרשים כי השם הזה הוא שם מורכב כמו 'שמואל' – 'מה' שאלתיו' (ש"א א', כ), וכן 'ירובעל' – 'ירב בו הבעל' (שופטים ו', לב), והוא בודאי שם, וכך 'כרובים' הוא שם לפני נער הקטון. ואין רז"ל אומרים כי 'כרובים' הנאמרים בכאן לבד הם כמו נערים, רק כל 'כרובים' כך פירושם, כי הכרוב הוא שיש לו צורת נער קטן.

ומה שהקשה עוד, אם פירוש 'כרובים' פני נער קטן, איך אמר על כולם 'ואדע כי כרובים המה' (יחזקאל י', ז), אין זה קשיא כלל, כי בודאי יקראו כולם 'כרובים' בעבור שנשתתפו כולם שיש להם דמיון קצת אל פני נער קטון, אף על גב שיש דומה יותר אל פני נער קטון מאחר, מכל מקום כולם יש בהם דמיון אל צורת נער קטון. ועוד, כי מה שאמר 'ואדע כי כרובים המה' בשאר דברים, שהרי כל כרוב יש לו כנפים, וכל החיות ראה אותם שיש להם כנפים, ולפיכך קרא כולם 'כרובים'. ומפני זה החליף השור במרכבה ראשונה שראה (יחזקאל א', י) לכרוב דווקא, כי כולם משתתפים בכרובים. ואמר 'פני האחד פני הכרוב' (יחזקאל י', יד) אף על גב דמתחלה היה לו פני שור (יחזקאל א', י), עכשיו נתן לו שם כרוב, ופירשו רז"ל (חגיגה יג:) כי יחזקאל בקש רחמים על הדבר כדי שלא יזכור חטא העגל לישראל שעשו שור, והפך אותו לכרוב. וטעם הפכו לכרוב, כמו שאמרנו, כי כולם משתתפים בכרוב, רק שמחולקים הם בפניהם, עכשיו הפך את פני השור לכרוב, כלומר שלא נראה בו רק הצורה המשותפת לכולם.

כי המראות הם רבים לנביא, ונראים לנביא כאשר ראוי באותו זמן במציאות, וכאשר פירשו רז"ל (מכילתא לעיל כ, ב) כי נגלה על הים כגבור העושה מלחמה, ונגלה בסיני כזקן מלא רחמים, כך כל המראות הם לנביא לפי הראוי למציאות. וכאשר בקש רחמים על השור הזה שלא יהיה נזכר העגל, חטא העצמי לישראל, נהפך לו המראה לכרוב אשר הוא כולל כל ארבע החיות, והפך הפנים של שור לכרוב הצורה המשותפת, כדי שלא יהיה נמצא חטא ישראל. הרב הזה חשב על דברי חכמים שהם דברים כאשר הבין בתחלת המחשבה, והוא לא ירד לסוף דבריהם, אף לתוכם"                            (שמות כה, יח).

המהר"ל עומד תחילה על ההקשר הלשוני של המילה כרובים. על פי הגמרא בסוכה, בתרגום התינוק רביא הכ"ף הינה כ"ף הדימיון. אולם האבן עזרא מקשה, כי מן עובדה שהמילה כרובים מופיעה בה"א הידיעה, יש הוכחה לכך כי הכ"ף של כרובים הינה חלק משורש המילה.

המהר"ל דוחה את דברי האבן עזרא וטוען כי גם הם סבורים כי הכ"ף הינה שורש אלא שהשם מורכב וכך כרובים הוא שם לפניו של נער קטון.

בהמשך הוא דן בדברי הנביא יחזקאל במראה המרכבה (יחזקאל י, ז) "ואדע כי כרובים המה" כלומר הדמויות שראה כולן כרובים המה, והרי היו שם דמויות שונות ואף על פי שארבע החיות שבמרכבה היו שונות זו מזו, בכולן היה דמיון קצת לפני תינוק.וארבע החיות אינן דומות לכרובים דווקא בפניהם אלא בשאר הדברים הן דומות ועל ההחלפה בין שור לכרוב בשני המראות של יחזקאל.

המהר"ל מוסיף כי מראות הנבואה הם לפי הראוי למציאות, והכרוב כולל כל ארבע החיות ובוטל ייחוד מראה השור דבר שביטל הקיטרוג על ישראל^[3].

2. צורת זכר ונקבה

רבנו בחיי על אתר מבאר כי לכרובים היתה צורת זכר ונקבה. מקור דבריו בגמרא ביומא (נד.) המזכירה את פני הכרובים כפני זכר ונקבה:

"ומה שהזכיר בצווי 'ועשית שנים כרובים זהב', ולא אמר שני, בעבור כי שני לשון השויה כמו שני לוחות העדות, שני כבשים, שני השעירים ולכך הוצרך לומר שנים כי חלוקים הם בענינם זה זכר וזה נקבה. וחזר ואמר 'מבין שני הכרובים' וכן 'ויעש שני כרובים זהב' (לקמן לז, ז) לרמז על השוויתם בזהב ובאחדות, ועל דרך הפשט שנים כרובים זכר ונקבה היו להודיע כמה ישראל חביבים לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במס' יומא (נד.) אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה, וכן כתיב (מ"א ז) כמער איש ולויות אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו".

מעיר על דברי רבנו בחיי הרב כשר, היות שעיקר יסוד קדושת האדם תלוי בקדושת הזיווג, לכן נצטווה לעשות בקדש הקדשים ציור של תינוק ותינוקת ועליהם השכינה. ומראים ציור זה לעולי רגלים, להורות להם שהזיווג צריך ויכול להיות בבחינת קדשי הקדשים - כמו תינוק ותינוקת הנקיים מעוון. וכמו שאמרו חז"ל איש ואשה שכינה בניהם. ואולי לזה רמז רבי עקיבא במשנה ששיר השירים קדש קדשים.

בנוסף, על פי הבנה זאת, היותם תינוקות מסמלת את החיות וכח החידוש, את מציאות החיים בחידושם ומראשיתם את הזיקה המקורית בין ה' לבריאה מראשיתה ופני הכרובים כתינוקות מסמלים עניין זה.

ובספר מדרשי התורה פרשת תרומה:

"הכרובים בדמות אדם מורים כי אחר שישיג התורה ישיג הנבואה בעזר האלוקי, וזהו פורשי כנפים למעלה כאלו יורה על קבלת הנבואה מלמעלה למטה והיו זכר ונקבה כמער איש ולויות, להורות כי חומר האדם מזכר ונקבה, אמנם הצורה תבוא מהשם יתברך כאמרם שלושה שותפין יש באדם (נידה לב.) ולזה היו זכר ונקבה להעיר על החומר עם הצורה בקיום המין לתכלית התועלת".

האברבנאל בפירושו לתורה מעניק לפרשנות זאת של הכרובים את המשמעות הבאה:

"ואפשר עוד אצלי שהיו הכרובים ההם כדמות שני ילדים קטנים אשר אין בהם כל מום ולא טעמו טעם חטא, הא' בצורת זכר והב' בצורת נקבה, לרמז וללמד שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה, ראוי שמילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת האלוקים ויהגו בה יומם ולילה אם בקריאתה ואם בקיום מצוותיה...".

נקודה ראשונה העולה מדברי האברבנאל היא שהכרובים נעשו כילדים שלא טעמו טעם חטא, והשניה שמילדותם יתמידו בהתבוננות בתורה, בקריאתה ובקיום מצוותיה. במקדש המשמש ככלל למקום כפרה, מתאים מאוד שמעל הכפורת, הכרובים יסמלו תינוקות זכר ונקבה ללא חטא.

הבנה זו של הכרובים כזכר ונקבה וכמייצגים כביכול את הקב"ה וכנסת ישראל הינה הבנה נועזת ביותר. היא טומנת בחובה את ההבנה כי כביכול כרוב אחד מייצג את השכינה והשני את כנסת ישראל.

לפי הבנה זו, יש לכנסת ישראל ייצוג בתוך קדש הקדשים עצמו. במובן זה, אין זה חדר המייצג כביכול רק את נוכחות השכינה, אלא חדר המייצג את הקשר האינטימי ביותר בין כנסת ישראל לקב"ה^[4].

איך שלא נבין את משמעות הזיקה בין שני הכרובים, שהם בחינת זכר ונקבה, מבנה זה מחדד את המרחב בין שני הכרובים כמרחב המקודש ביותר, בו נוצר הקשר והזיקה בין שני הכרובים באופן המשמעותי ביותר.

בהמשך השיעורים נתייחס למשמעות של שני כרובים דווקא בקדש הקדשים. כאן ברצוננו להדגיש יותר את מימד היחס בין זכר לנקבה, נותן ומקבל, משפיע ומושפע, המתקיים בקדש הקדשים בין שני הכרובים מעל הכפורת, הוא הוא מקום ההתגלות.

מענין להתבונן ביחס בין הבנת רבנו בחיי לעיל, לפיה יש כאן יחס של אבא ובן, לבין ההבנה המרכזית כי מדובר על פני זכר ונקבה. מדובר בשתי מערכות יחסים שונות המתארות את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה. יחס של אב ובן הינו מצוי ומובן, בעוד יחס של זכר ונקבה הרבה יותר נועז ומחודש^[5].

3. צורת עוף

הרשב"ם (שמות כ"ה, יח) מביא פירוש חדשני, ומסביר כרובים- עופות. הוא מביא ראיה מדברי הנביא יחזקאל (כ"ח, יד) "את כרוב ממשח הסוכך" - עוף גדול בעל כנפים.

4. חצי אדם וחצי עוף

הרמב"ם כותב כך:

"וצורת הכרובים שנעשו היתה כנראה צד ראשם ופניהם כדמות ראש אדם, ופניו וכנפים להם ככנפי עופות ורגלים שלא נתבארה תבניתם כאן. והקרוב בזה לדעתו שהיו כרגלי העופות והיה הכרוב כולו מראשו ועד כתפותיו כתבנית אדם ומן כנפותיו ועד תחתית גופו כתבנית עוף"                                (מורה נבוכים חלק ג' פרק מה).

וכן בפירושו של הרלב"ג:

"וצורת הכרובים הם כמו צורת אדם אלא שיש להם כנפיים ואלו הם הצורות שראה יחזקאל במרכבה, אלא שלא זכר בזה המקום צורת נשר"                                              (שמות כ"ה, יח).

5. מלאכים

רש"י בבראשית (ג', כד) מפרש כי הכרובים- מלאכי חבלה. כך גם האבן עזרא על אתר מבאר:

"והם המלאכים הידועים ובידם חרב יש לה להט ולה שתי פיות וזה פירוש המתהפכת (היא חדה משני הצדדים ולפיכך יכולה להתהפך ולגזור מכל צד)".

בפירוש צפנת פענח שם מביא מהמבואר במדרש תהילים (מזמור י"ח, אות טו):

"כך עשה הקב"ה נטל כרוב אחד מכסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה עם פרעה ועם מצרים שנאמר 'וירכב על כרוב ויעף', מהיכן הביאו? מגלגלי המרכבה".

ובהמשך דברי הצפנת פענח ע' 279:

"והנה הכרובים היו במשכן על הכפורת כנגד המלאכים שהם על כסא הכבוד כמו שרמז ביחזקאל (א', כו). והשורש של המילה כרוב הוא הפוכה מרכוב, כמו וירכב על כרוב משם שעל ידי המלאכים כאילו רוכב ומתגלה על ידיהם".

במדרש רבה, אנו מוצאים אזכור של המילה "כרוב":

"אמר ר' אבין: בשעה שהאדם הזה ישן, הגוף אומר לנשמה, והנשמה לנפש, והנפש למלאך, והמלאך לכרוב, והכרוב לבעל כנפיים, ובעל כנפיים יגיד דבר לפני מי שאמר והיה העולם" (ויקרא רבה, פרשה ל"ב, ב).

לאור דברים אלו, קובע הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"שינוי שמות המלאכים, על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים רוחות הקודש והם למעלה מן הכל, ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלוקים ובני אלוקים וכרובים ואישים" (פ"ב הלכה ז').

הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס בהקשר זה לכרובים:

"וכאשר נתברר האמת לחכמים, ונודע בהוכחה שיש שם מצוי שאינו גוף ולא כח בגוף, הוא האלוק האמת, והוא אחד, ושיש שם גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר שפעה עליהם מציאותו יעלה, והם המלאכים כמו שביארנו...

הנה נתבאר במה שהקדמנו, כי הדעה במציאות המלאכים, נספחת לדעה במציאת ה', וכי בכך תתקיים הנבואה והתורה.

ולחיזוק הדעה ביסודה הזה, ציוה יתעלה לעשות על הארון צורת שני מלאכים לבסס מציאות המלאכים בדעת ההמון, שהיא השקפה אמיתית, שניה לדעה במציאות ה'"        (חלק ג' פרק מה). 

ואף רבנו בחיי, מבאר על דרך הפשט:

"ומפני שהכרובים לדעתי הם רמז למציאות המלאכים והמלאכים רבים, על כן נוכל לומר לפי זה כי באה מילת כרובים לרמוז על לשון רבים וה' אלוקי ישראל עליהם כאומרו: יושב הכרובים..."    (שמות כ"ה, יח).

מעניין לראות מהו היחס בין פרשנות הכרובים כתינוקות לבין הבנתם כמלאכי חבלה.

האבן עזרא אומר על אתר: "וכאשר חיפשתי על מילת כרובים הנה הוא צורות", לפי הבנה זו אין הגדרה קבועה.

מכאן ניתן לראות כי רש"י המפרש את עניין הכרובים בפרשת תרומה כילדים, מפרש בבראשית את הכרובים בגן עדן כמלאכי חבלה. ואילו הרמב"ם המפרש את הכרובים בספר שמות כמלאכים מבאר את מראות יחזקאל (במורה נבוכים חלק ג, פרק א) כתינוקות "וכרוב הוא הצעיר בגיל בבני אדם".

דבר זה תואם את דברי האב"ע צורות שיכולים להשתנות לפי ההקשר.

6. שור

פירוש אחר מובא בדברי ה'אבן עזרא':

"ויחזקאל שאמר בתחילה 'ופני שור' לא התחלפה הצורה שהעגל לא נעשה בימיו, ואחר כך באמרו 'פני הכרוב' (יחזקאל י', יד) בהא' הידיעה הצורה צורת שור, כאילו אמר הצורה שהזכרתי בתחילה. על כן כל צורת שור כרוב, ואין כל כרוב צורת שור (כלומר כל שור יכול להקרא כרוב אבל כרוב סתם לא תמיד כוונתו שור)" (בראשית ג', כד).^[6]

7. כרוב שם כללי

רש"י בפרשת תרומה מתייחס לכרובים "מעשה חושב" ואלו דבריו:

"כרובים היו מצויירין בהן באריגתן, ולא ברקימה שהיא מעשה מחט, אבא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה כמו שאורגין חגורות של משי שקורין בלע"ז פישיש"א"          (שמות כ"ו, א).

8. רכוב

השד"ל בפירושו לתורה מבאר כי הכרובים נקראו כן מפני שהם רכב א-לוהים, ואלו דבריו:

"'את הכרובים' - מלאכים, והמילה הפוכה מן הכרוב (שמואל ב כ"ב, יא), 'וירכב על כרוב ויעף'. ונראה לי שהמלאכים נקראים מלאכים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד הא-ל וגדולת יכולתו מתגלים על ידיהם, וכאילו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם"                                            (בראשית ג', כד).

ובפירושו בפרשת תרומה:

"כמו הפוך כרוב... אך נקראו כן מפני שהם רכב אלוקים כטעם (שמואל ב כ"ב, יא) 'וירכב על כרוב', 'ולתבנית המרכבה הכרובים זהב' (דברי הימים א כ"ח, יח)"

                                                                     (שמות כ"ה, יח).

להרחבה והעמקת הבנה זו, נצרף כאן את דברי ישי רגיו^[7]:

"... בחקירה הזאת אין לנו מקור אחר לשאוב ממנו רק כ"ד כתבי הקודש המיוסדים על אדני הנבואה והחכמה העליונה, וכל הסברות האנושיות המדברות בזה הענין אין להן חלק באמיתתו כי אם כערך הסכמתן עם פסוקי התורה והנביאים, כי מהם תוצאות האמת והצדק. אמנם אנו רואים שהתורה בקשר להסתיר מהות הכרובים, כי... ובאמת עמוק הוא, מי ימצאנו.

אכן בכל-זאת באו קצת הודעות מפוזרות אחת הנה ואחת הנה בפסוקי התורה, על ידם נעזר לעמוד על תכן הענין...

הוראת השם כרוב באה על שני פנים: האחד בדרך כלל. על כל כרוב שיהיה, והפן השני בדרך פרט על אותם הכרובים שעשה משה במשכן או שעשה שלמה בבית עולמים או שראה יחזקאל בנבואתו, כי אלה לא נקראו כרובים רק בעבור שיש בתכלית עשייתם או בצורתם עניין דומה על הכרוב. ועתה אפרש: מילת כרוב הונחה תחילה על כל דבר גופני קל התנועה שראוי לרכב עליו  לעבור מלת כרוב הונחה תחילה על כל דבר גופני קל התנועה שראוי לרכב עליו לעבור במהירות ממקום למקום ונגזרה המילה משרש רכב בהקדים הכ"ף לרי"ש, באופן ששם ‘כרוב’ בתחילת הנחתו אינו אלא שם רכוב בחילוף אותיות...

ודבר זה גילה לנו המשורר האלוקי (תהילים) באומר במקום אחד... ובמקום אחר... והמתבונן בשני הפסוקים יראה כי עניין אחד להם, כי בשניהם החלק הראשון מדבר על העבים והחלק השני על הרוח, אלא שפעם קרא העננים בשם ‘כרוב’ ופעם בשם ‘רכוב’ והכל אחד. בעבור שהמשורר ברוח קדשו דמה כאילו כבכול ה' יתב' רוכב על העננים שהם קלי התנועה, והכל משל להורות על הגלות רצון הקל בלי התמהמה ועיכוב.

וכן צבקות מלאכי מעלה ועושי רצונו בארץ מתחת נקראים פעם ‘כרובים’ ופעם ‘רכובים’ או ‘רכבים’ כגון (תהילים ס"ח) "רכב אלוקים רבותים" להורותינו, כי "כרוב" ו"רכוב" עניין אחד להם. ונקראו המלאכים כן לפי שתפקידם להפיק רצון קונם מן הכח אל הפועל, כאילו הי"ת ירכב עליהם לעשות פעולותיו.

ומטעם זה אותן הצורות שנצטוה משה לעשות על הכפורת ושמהם למד שלמה לעשות כדוגמתם בבית המקדש נקראו "כרובים", לפי שתכליתם כדי שעליהם תשרה השכינה כאילו כביכול הי"ת, ירכב עליהם וישכון כבודו שם עד שכתוב בפרשת תרומה... וכן נקרא הוא ית' (שמואל א' ד') "יושב הכרובים" כלומר, חופף ושורה עליהם כמלך היושב על כסא כבודו בחדר היכלו. וכל זה משל כנודע. (ביכורי עתים תק"צ עמ' ז' כרובים)

תחילה רגיו מדגיש כי התורה ביקשה להסתיר את מהות הכרובים. לאחר מכן הוא מבאר כי הזיקה בין המילה 'כרוב' ל'רכוב', באה ללמד כי תכלית הכרובים הינה כי עליהם תשרה שכינה, כאילו ה' ית' ירכב עליהם.

על פי הבנה זאת ישנו קשר מהותי בין הכרוב לבין המרכבה האלוקית.

כרוב כרכב מלמד כי ה' רוכב על הכרוב ובשעת הצורך יכול גם לצאת מן המקדש, כפי שהדבר מתואר בפרוטרוט בספר יחזקאל בתיאור חזון סילוק שכינה מן המקדש ומן העיר^[8].

סיכום

בשיעור זה עסקנו בזיהויים של הכרובים, והעלנו על פי דברי חז"ל והראשונים מספר הבנות:

• פני אדם: כפני תינוק, בצורת זכר ונקבה, כפני אב ובן או חצי אדם וחצי עוף.
• בעל חיים: עוף, שור.
• מלאכים.
• רכיבה אלוקית מעל הכפורת המסמלת את הנוכחות האלוקית השוכנת במקום הזה.

העובדה כי הזיהויים רבים ושונים, יכולה להעיד כדעת האבן עזרא כי יש להם צורות מצורות שונות וכפי שראינו למשל אצל הנביא יחזקאל כי בפרק א,י מדובר על שור ובפרק י,יד מדובר על כרוב.

אין עובדה זאת באה למעט או לצמצם את המיוחד שבכל צורה ובכל הבנה המוסיפה משמעות רוחנית למכלול הבנת הכרובים ומהותם.

לקראת תשע"ב בעזרת ה'

עדיין יש לנו לבאר מספר נושאים הקשורים בכרובים שבלא נדר ובעזרת ה' נפתח בהם את השיעורים בשנת תשע"ב:

• מהי המשמעות הרוחנית של נוכחותם בקדש הקדשים.
• מהי המשמעות של שני הכרובים, ואיך תיתכן צורה זו בקדש הקדשים, האם אין בזה בעיה של פסל או תמונה?

אחר כך נחזור למבנה הארון, הכפורת והכרובים, החומרים שבהם והרכבם, הבדים והטבעות מספרם ומשמעותם, הזר וענינו.

בהמשך נעסוק בשאר כלי המשכן: בשולחן, במנורה ובמזבח הקטורת ואחר כך במזבח החיצון, מזבח העולה, ואלו יהווה השלמה לנושא שעסקנו בו בהרחבה השנה, מהותם של כלי המשכן.

קיץ טוב ובשורות טובות, ישועות ונחמות.