זכר לחורבן בפורים

  • הרב אביהוד שורץ

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

סוכה דף מ"א, זכר לחורבן בפורים

המשנה בדף מ"א ע"א מזכירה את תקנת רבן יוחנן בן זכאי ליטול לולב במדינה כל שבעת הימים, זכר למקדש. הגמרא מדגישה את הצורך לעשות מעשים שהם זכר למקדש:

"אמר רבי יוחנן, דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה"; "דרש אין לה" - מכלל דבעיא דרישה".

ר' יוחנן קובע כי ירושלים עיר קדשנו זקוקה לבניה-דורשיה, ויש להדגיש זאת בנטילת לולב כל שבעה, זכר למקדש. כמובן, לא רק בסוכות עבדינן זכר למקדש, אלא בכל המועדים כולם מעלים אנו את ירושלים על ראש שמחתנו. אך האם גם בחג הפורים שאנו שרויים בעיצומו?

כידוע, מנהג בעלי קריאה רבים לנגן כמה פסוקים במגילה בניגון "איכה". רבים מסבירים, כי תקנה זו היא לטובת ה"ליטאים", שכמובן אינם מסוגלים לשמוח שמחה שלימה, ולכן מוכרחים להחדיר מעט מן העצב לפורים...

המנהג המקובל הוא, שניגון איכה מושר בשני הקשרים שונים: הקשר אחד הוא הפסוקים המזכירים את הגלות מירושלים (1. "וכלים מכלים שנים", ודרשו חז"ל שאלו כלי המקדש, ששימשו במשתה אחשורוש; 2. "אשר הגלה מירושלים..."), והקשר שני הוא הפסוקים המתארים את אבל היהודים בעקבות מעשי המן (כמו "והעיר שושן נבוכה"). כמובן, קיים הבדל מהותי בין שני העניינים: בעוד שאבל היהודים בעקבות מעשי המן הפך לשמחה ולששון, הרי שאבל היהודים על גלות ירושלים בעודו עומד. ובכן, ניגון איכה ב"והעיר שושן נבוכה" הוא חלק מההצגה הפורימית, שמסתיימת בסוף טוב, ולעומתו ניגון איכה ב"אשר הגלה מירושלים" הוא ניגון המזכיר את הגלות, אשר לצערנו, עדיין לא תמה לחלוטין.

אך האם אכן ראוי להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו גם בפורים? לכאורה, התשובה הברורה היא שכן, שהרי אין שמחתנו שלימה עד שייבנה בית המקדש, ותיפקד ציון בדרישה של רחמים. עם זאת, בספר "פסקי תשובות" הובא מנהג מעניין:

"ומנהג לתלות טבלאות מצוירות "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ויש תולין אותו על המקום המשויר בבית בלא טיח זכר לחורבן כדי לכסותו, ולהזכיר שהוא זמן שמחה".

בימי הפורים אנו מבקשים "לכסות" את האבלות על החורבן, ולזכור כי מדובר על זמן שמחה. בכל השנה כולה - שמחתנו כמעט שלימה. משנכנס אב אנו ממעטים בשמחה, ושוקעים באבילות של ממש; ואילו משנכנס אדר אנו מרבים בשמחה, ומבקשים להשלים את אותו חלק קטן שאיננו מושלם בכל השנה.

המנהג הנ"ל מבטא את הניסיון להסתיר את אותו זכר לחורבן המצוי בכל בית בישראל. ניתן לומר, שאיננו משכיחים את החורבן, אלא רק מסתירים אותו. משמעות חג הפורים - חגה של אסתר - הוא ההשגחה שבהסתר. בפורים שום דבר אינו ברור ומוגדר, וקשה להבחין אפילו בין ארור המן וברוך מרדכי. במסגרת אותו עירפול מסתיר, אפילו הקושי שבחורבן מתערפל, ומבעד לערפל, זורחת קרן אור אחת, אותה קרן הנושאת עימה את האור החדש שיאיר על ציון במהרה. בפורים הכל לוטה בערפל למעט העובדה והתודעה כי ה' אחד ושמו אחד, והוא לבדו מנהל את עולמו ומשגיח על בניו. דווקא הדביקות בתודעה הזו, דווקא השינון שלה והחזרה עליה, היא זו שקושרת אותנו באופן החזק ביותר למקדש. כל חג הפורים, חג ההשתוקקות לגלות את הקב"ה, הוא חג של תפילה על הגאולה.

וכיאה לפורים, אין זו תפילה בבכי ובתחנונים על המקדש החרב, אלא תפילה שכל כולה שמחה גדולה על הקירבה והקשר להקב"ה, ועל הרצון להגביר ולהעצים את אותו קשר עד לגאולה השלימה.

הרב אביהוד שורץ