זמנה של קריאת שמע

  • רבני ותלמידי הישיבה

מאת ודי נוימן

 בעניין זמן קריאת שמע של שחרית ישנן כמה גמרות שיש ליישב, כיוון שעתים שונות נקבעו בהן לקריאת שמע. נסקור תחילה את המקורות, ונראה כיצד מיושבות הסתירות על ידי הראשונים. 

"תנא: ר' שמעון בן יוחאי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה - אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר - ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה" (ברכות ח:). הקושי המתעורר בגמרא זו הוא מהות מעמדו של הזמן שלאחר עמוד השחר: כיצד אפשר לצאת בו גם ידי חובת קריאת שמע של לילה וגם ידי חובת קריאת שמע שלבוקר? - ומזדרזת הגמרא לענות: "לעולם ליליא הוא, והא דקרי לה יום - דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא. אמר רב אחא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בר יוחאי" (שם). מכל זאת משמע שניתן לקרוא קריאת שמע של בוקר כבר מעמוד השחר. 

אלא שבמשנה חולקים תנא קמא ור' אליעזר מאימתי קורין את שמע בשחרית: לתנא קמא - משיכיר בין תכלת ללבן, ולר' אליעזר - משיכיר בין תכלת לכרתי. בגמרא אמנם מובאות דעות נוספות, אך אף לא אחת מהן מזכירה את עמוד השחר - מדובר בזמנים המוקדמים לזריחה ב20 עד 30 דקות לכל היותר!

באותה סוגיה פוסקת הגמרא שזמן ק"ש הטוב ביותר הוא כ"ותיקין": "אמר אביי: לתפילין - כאחרים [זמן הנחת תפילין הוא כאחרים, הסוברים "משיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו"], לק"ש - כותיקין, דאמר ר' יוחנן: ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ונמצא מתפלל ביום" (ברכות ט:). 

זמן נוסף עולה מהגמרא במסכת יומא: "תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה [=מנברשת הזהב שהועמדה בפתח המקדש על ידי הילני המלכה], והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. מיתיבי: הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים! אמר אביי: לשאר עמא דבירושלים" (יומא לז:). כדי להבין סוגיה זו יש צורך במעט דמיון: גלגל החמה במזרח עובר את הר הזיתים, וקרני החמה פוגעות בנברשת התלויה בפתח בית המקדש. זו מנצנצת למשכימי קום העומדים בעזרה, שהרי אנשי ירושלים, היושבים מערבית למקדש, אינם יכולים לראות את הנברשת, הפונה להר הזיתים. השעון מורה, אם כן, מעט אחרי הזריחה.

 ראינו אפוא ששלושה זמנים נפסקו להלכה בגמרא:

 א. מעמוד השחר (ברכות ח:).

ב. כ"ותיקין" - סמוך לנץ ולאחריו (ברכות ט:).

ג. מעט אחר הזריחה, כאנשי ירושלים (יומא ל"ז:). 

נראה עתה כיצד יישבו הראשונים את הסוגיות וכיצד הגיעו מתוך כך לפסק הלכה. 

התוספות מתחשבים גם בזמנו של ר' יהושע, הפוסק - לגבי סוף זמן ק"ש - כי הוא עד שלוש שעות (ברכות י:, במשנה), ויישוב הגמרות לשיטתם כך הוא: זמן ק"ש מתחיל לאחר עמוד השחר, וזמנו עד שלוש שעות. אך מצווה מן המובחר לקראה כ"ותיקין" סמוך לנץ, כדי לסמוך גאולה לתפילה. גם הסוברים כ"ותיקין" יודו לר' יהושע כי אם לא קרא קודם הנץ יכול לקראה עד שלוש שעות. לאחר יישוב זה מעלים התוספות קושיה נוספת מן הגמרא במסכת יומא (לאחר הנץ), ומתרצים: "... ויש לומר דאותו זמן (לאחר הנץ) הוקבע לציבור, לפי שלא היו יכולים להקדים ולמהר כ"ותיקין", כי רוב בני האדם אינם יכולים לכוין אותה שעה" (תוד"ה לק"ש כותיקין, ברכות ט:). 

התוספות במסכת יומא דנים אף הם באותן שאלות, והם מביאים את תירוצו של ר"י, המקביל לתירוץ שכבר ראינו. אלא שלגבי תחילת הזמן דעתו של ר"י שונה. לדבריו מתחיל זמן הקריאה כשיטת אחרים, היינו משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו (20 עד 30 דקות לפני הזריחה), וביחס לדברי ר' שמעון בר יוחאי, שניתן לקרוא כבר מעמוד השחר, מתרץ ר"י שבמחלוקת בין ר' יהושע בן לוי - הפוסק כרשב"י - לבין אביי "קיימא לן כאביי, דהוא בתראה". 

שני תירוצים נוספים מובאים בתוספות לדברי ר"י, ובשניהם עולה מגמה דומה - שאין לפסוק שזמן קריאת שמע מתחיל מעמוד השחר (תוד"ה אמר אביי, יומא לז:). 

בדברי רבנו תם בתוספות שם יש חידוש. לשיטתו הלכה כדברי הגמרא ביומא, דהיינו לאחר הנץ: "... וה"ותיקין" היו ממהרים שלא כדין קודם הנץ החמה, בשביל חובת התפילה כדי לסמוך גאולה לתפילה שתהא עם השמש... אלא דעיקר חביבות התפילה בעת הנץ, ולהכי קורים ק"ש שלא כדין בשביל חביבות התפילה". ויתרה מזאת אומר רבנו תם: אף אביי סובר שכך הלכה, ומה שאמר כ"ותיקין", כוונתו היא ל"סימנא בעלמא, כלומר: סמוך לנץ כ"ותיקין", ולא כ"ותיקין" לגמרי, דאילו "ותיקין" מקדימין ואנו מאחרין אחר הנץ...". ועוד הביא רבנו תם ראיה לדבריו מכך שכל המצוות שזמנן ביום, כגון לולב, מגילה, טבילת זבה קטנה או גדולה ומילה - זמנן לכתחילה מהנץ, ולא לפניו. 

כתב רבנו יונה (1) בשם רבו: "...שאף על פי שה"ותיקין" היו קורין אותו סמוך להנץ החמה, אפילו הכי מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא, דהלכה כאחרים, שאמרו 'משיראה את חברו בריחוק ד' אמות'". רבנו יונה סובר שיש לפסוק כאחרים מכיוון שרב הונא פסק כמותם, ואף אביי אינו חולק על דבריו אלא רק מוסיף שה"ותיקין", מתוך דקדוקם במצוות, שרצו לסמוך גאולה לתפילה, קראו סמוך לנץ. רבנו יונה מחלק את ארבעת הזמנים לשתי קבוצות: בתחילת הזמן: לכתחילה הלכה כאחרים, ובדיעבד אם קראה מעמוד השחר - יצא; ובסוף הזמן: לכתחילה - עד הנץ, ובדיעבד, אם עבר הזמן - עד שלוש שעות, כדברי ר' יהושע שם במשנה. אם לא קרא קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרותה מהר ככל שיוכל. 

הרמב"ם פסק כאביי, שזמנה כ"ותיקין", ולא הזכיר כלל את שיטת אחרים, ומשמע שהבין שיש מחלוקת בגמרא, והלכה כאביי, ושיטת אחרים נדחתה לגמרי. ומי שאיחר ועבר יכול לקרוא עד ג' שעות, ומי שהקדים וקרא משעלה עמוד השחר - יצא. ויתרה מזאת: המשכים לדרך יכול לקראה לכתחילה משעלה עמוד השחר. והוסיף על כך ה"כסף משנה" בשם הרב מנוח, שאין להפוך את הקריאה לאחר עמוד השחר להרגל קבוע, אלא ניתן להשתמש בהיתר בשעת הדחק או בדיעבד בלבד, שהרי הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא, כיוון שהיו רגילים לקראה קודם זמנה. (ויש לדייק בלשון הגמרא: "הקורא עם אנשי משמר", בלשון הווה, ולא 'מי שקרא', בלשון עבר, הווה אומר: מי שקוראה בקביעות עם אנשי משמר - לא יצא.) 

סיכום השיטות ופסק ההלכה

 א. שיטת תוספות בברכות: זמן קריאת שמע מעמוד השחר עד ג' שעות, אך מצווה מן המובחר לקראה כ"ותיקין". 

ב. שיטת תוספות ביומא: כנ"ל, אבל התחלת הזמן משיכיר, דהיינו כאחרים. 

ג. רבנו תם מחדש שאין הלכה כ"ותיקין", אלא זמן הקריאה מעט אחרי הזריחה. אין התייחסות בדבריו לעמוד השחר ולסוף הזמן. 

ד. שיטת רבנו יונה: תחילת הזמן - משיכיר, ובדיעבד - משיעלה עמוד השחר. סוף זמנה - סמוך לנץ, ובדיעבד עד ג' שעות. ואף אביי מודה שהלכה כאחרים, וה"ותיקין" רק רצו לדקדק בדין סמיכות גאולה לתפילה. 

ה. שיטת הרמב"ם: זמנה כ"ותיקין", אך בדיעבד יכול לקראה מעמוד השחר עד ג' שעות, ובלבד שלא ייהפך הדבר להרגל קבוע.

 השו"ע (סימן נ"ח) פסק כאחרים, אך הוסיף שמצווה מן המובחר לקרותה כ"ותיקין": "ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאוד..."; ואם לא קרא קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרותה מוקדם ככל שיוכל (כדברי רבנו יונה). והיוצא לדרך, שלא יוכל לקרות מחמת האונס, יוכל להקדים לעמוד השחר. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות. וגם מי שלא היה אנוס וקרא לאחר עמוד השחר - יצא. 

 

הערה:

1. פירושו של רבנו יונה על מסכת ברכות הודפס בדפי הרי"ף.