זמני התפילה

בפרקים הקודמים עסקנו בחשיבות הגדרת הזמנים השונים בסדר יומו של האדם הדתי. לדוגמה, אנו קוראים קריאת שמע בקומנו בבוקר ובערב בשכבנו לישון. זמנים אלה חיוניים להגדרת המסגרת שרק בה מתקיימת המצווה. בפרק זה נדון בזמני הבוקר, הנוגעים לתפילת שחרית, ובהשלכות המעשיות של זמנים הלכתיים אלה.

הזמן הראשון ביום המשמעותי להלכה הוא עמוד השחר, או עלות השחר. כפי שכבר הסברנו (פרק ח), זהו הזמן המוקדם ביותר שבו, בשעת הדחק, מותר לקרוא קריאת שמע (שולחן ערוך סימן נח סעיף ג­ד).

 

מהו בדיוק עמוד השחר? בגמרא (פסחים צג ע"ב–צד ע"א) מופיע דיון בשאלה כמה זמן מפריד בין עמוד השחר לבין הנץ החמה, שהוא כפי שנראה הזמן המוקדם ביותר לכתחילה לתפילת שחרית ולמצוות אחרות שזמנן ביום. להלכה נתקבלה דעתו של רבי יהודה הקובע שהזמן שבין עמוד השחר ובין הנץ החמה (זריחה) הוא הזמן שבו אדם עובר מרחק של ארבע מיל.

 

הראשונים חלוקים בשאלה כמה זמן הוא שיעור הליכת מיל אחד. הרמב"ם (פירוש המשניות ברכות פ"א ה"א) והשולחן ערוך (סימן תנט סעיף ב) מסבירים ששיעור הליכת מיל אחד הוא 18 דקות, יוצא אם כן שעמוד השחר מקדים את הנץ החמה ב-72 דקות. החתם סופר (הגהות על או"ח סימן פט) כותב שזמן הליכת מיל הוא 22.5 דקות, ולפיכך עמוד השחר עולה 90 דקות לפני הנץ החמה (ראה ביאור הלכה סימן תנט).

 

בביאור הלכה (סימן רעא סעיף ב) מופיעה מחלוקת בנוגע לשאלה אם זמנים אלה הם קבועים או משתנים במקומות שונים בעולם ועם חילופי עונות השנה. הגר"א קובע כי זמנים אלה מתייחסים רק לימי השוויון שבניסן ובתשרי, שבהם היום שווה באורכו ללילה. יתרה מזאת, חישובי הזמנים בגמרא נעשו לפי ארץ ישראל ובבל בהם בימי השוויון השמש נמצאת בקירוב 16.1 מעלות מתחת לקו האופק. לפי פרשנות זו, זמנו של עמוד השחר משתנה ממקום למקום ומעונה לעונה, ויש לחשבו לפי הזמן שבו השמש נמצאת 16.1 מעלות מתחת לקו האופק.

 

לוחות שנה "הלכתיים" שונים מחשבים זמנים בשיטות שונות. לדוגמה, על פי לוח ארץ ישראל של הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, עמוד השחר עולה 90 דקות לפני הנץ החמה, כשיטת החתם סופר שהובאה לעיל. לוחות שנה אחרים מסתמכים על שיטתם של השולחן ערוך ושל אחרונים אחרים, לפיהם עמוד השחר מקדים את הנץ החמה ב-72 דקות. לוחות השנה השונים אף נבדלים בשאלה אם זמנים אלה קבועים או משתנים על פי התאריך והמקום (16.1 מעלות מתחת לקו האופק).

 

הזמן שני המשמעותי להלכה הוא "משיכיר", זאת אומרת הזמן שבו אור הבוקר מספיק כדי שאדם יזהה את חברו ממרחק ארבע אמות. כפי שכתבנו בפרק ח, זהו הזמן המוקדם ביותר לקריאת שמע לכתחילה.

 

קשה לכמת זמן זה ולהגדירו במדויק, במיוחד לאור העובדה כי הגמרא תולה זמן זה ביכולתו הסובייקטיבית של כל אדם לזהות את חברו ממרחק ארבע אמות. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ב סימן ח) קובע כי "משיכיר" הוא בערך 66 דקות לפני הזריחה. ספר אשי ישראל (פרק יח סעיף א והערה ד), חיבור העוסק בהלכות תפילה, פוסק כי "משיכיר" הוא לכל הפחות 50 דקות לפני הזריחה. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ד סימן ו) כותב שבניו-יורק "משיכיר" הוא בערך­­ ­35­­–40 לפני הנץ החמה. הרב אליעזר מלמד )פניני הלכה – תפילה, פרק יא הע' 2) טוען שלמעשה יש לחשב את "משיכיר" לפי מצב החמה ב-11 מעלות מתחת לאופק, כלומר בימי ניסן ותשרי כ-48 דקות לפני הנץ החמה, ובחורף כ-52.5 לפני הנץ החמה.

 

הזמן ההלכתי הבא, הנץ החמה (זריחה), הוא הזמן המוקדם ביותר שבו מותר להתפלל תפילת שמונה-עשרה. כפי שנראה הגמרא (ברכות ט ע"ב) משבח את הקוראים קריאת שמע מעט לפני הנץ החמה כך שהם מגיעים לתפילת עמידה עם הנץ החמה, ומקיימים את דברי הפסוק "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (תהילים עב, ה)

 

כפי שכבר כתבנו בפרק ח, האחרונים חלוקים בשאלה אם שעות זמניות מחושבות מעלות השחר או מהנץ החמה. חישוב זה משמעותי ביותר שכן לפיו נקבעים סוף השעה שלישית והרביעית, זמנים חשובים לקריאת שמע ולתפילה. מרבית הקהילות נוהגות לפי לוחות שנה המחושבים כשיטת הגר"א (ביאור הגר"א סימן תנט) לפיה שעות היום מתחילות בהנץ החמה ומסתיימות בשקיעת החמה. הערוך השולחן (סימן ה סעיף יד) והרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן כד), פוסקים כי הלכה כדברי הגר"א, ומעידים כי כך היה מנהג קהילות ליטא. החזון איש (או"ח סימן יג סעיף ג) והמנחת יצחק (חלק ג סימן עא) גם פוסקים כך.

הגמרא לא מפרטת מהו הזמן המוקדם ביותר שבו מותר להתפלל שמונה-עשרה או שחרית, אלא רק עוסקת בתחילת זמן קריאת שמע. אף על פי כן, ישנם שני מקורות לפיהם ניתן אולי לקבוע מהו זמן זה.

 

מחד גיסא, הגמרא (ברכות ט ע"ב) מספרת על מנהג ותיקין, "אנשים ענווים ומחבבין מצווה" (רש"י ד"ה ותיקין), הקוראים קריאת שמע מוקדם מספיק כדי להתפלל שמונה-עשרה עם הנץ החמה:

 

ותיקין היו גומרין אותה [קריאת שמע] עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא: מאי קראה 'ייראוך עם שמש'.

 

לכאורה, לפי מקור זה זמן תפילת שמונה-עשרה לכתחילה הוא עם הנץ החמה, כך שיקויים הפסוק "ייראוך עם שמש".

 

מאידך גיסא, המשנה (מגילה פ"ב מ"ד) מפרטת מספר מצוות שזמנן בשעות היום. מצוות אלה יש לקיים לכתחילה אחרי הנץ החמה, אבל בדיעבד ניתן לצאת לידי חובה כבר עם עמוד השחר. אף על פי שהמשנה לא מזכירה בפירוש את שמונה-עשרה, מדברים אלה עולה לכאורה כי לכתחילה מותר להתפלל שמונה-עשרה כל זמן אחרי זריחה (אבל לפני סוף השעה הרביעית, כפי שנסביר להלן).

 

אכן נראה כי הראשונים חלוקים בשאלה מהו הזמן הטוב ביותר להתפלל שמונה-עשרה של שחרית.

 

הרמב"ן (מלחמת השם ב ע"א) כותב "לא נאמרו דברי ותיקין אלא למצווה מן המובחר" ולדעתו יש להתפלל אחרי הנץ החמה.

 

הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א הל' יא) לעומת זאת, מתאר כך את זמן קריאת שמע:

 

ואי זה הוא זמנה [של קריאת שמע] ביום? מצוותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה... ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר.

 

הרמב"ם קובע כי יש לקרוא קריאת שמע לפני הנץ החמה, כך שבהנץ החמה יעמוד בברכה האחרונה של קריאת שמע. אם כן, את תפילת שמונה-עשרה לכתחילה יש להתפלל עם הזריחה. בהלכות תפילה (פ"ג ה"א) הרמב"ם אף כותב:

 

תפילת השחר מצוותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה.

 

מדברי הרמב"ם עולה אם כן שבקריאת שמע ובתפילה אחרי הנץ החמה מתקיימת המצווה רק בדיעבד! רעיון דומה מופיע בסוגיה אחרת בגמרא (ברכות כט ע"ב):

 

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצווה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה – 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'. לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא.

 

הגמרא מתארת אידאל של תפילה עם הנץ החמה, ותאורטית גם עם שקיעת החמה, שעות בהן פלאי הבריאה נוכחים ביתר שאת.

 

במקום אחר כותב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ז) שבשעת הדחק מותר להתפלל שמונה-עשרה החל מעמוד השחר. ככל הנראה הרמב"ם סבור שישנם שלושה זמנים חשובים לתפילת שחרית. לכתחילה, יש להתפלל עם הנץ החמה, בדיעבד מותר להתפלל עד סוף השעה הרביעית (ואפילו עד חצות היום), ובשעת הדחק, מותר להתפלל אפילו לפני הנץ החמה, כבר בעמוד השחר.

 

הרא"ש (ברכות פרק ד סימן א) לעומת זאת, חולק על דעתם של הרמב"ן ושל הרמב"ם. הרא"ש פוסק שמותר להתפלל שמונה-עשרה כשאור השמש מתחיל להתגלות במזרח ("האיר פני המזרח") – מעט אחרי עמוד השחר, אבל לפני הנץ החמה, שכן זהו הזמן שבו היה מוקרב קרבן התמיד בבית המקדש (יומא כח ע"א). הרא"ש אמנם כותב כי יתכן שעיקר המצווה הוא להתפלל עם הנץ החמה כמנהג ותיקין, אך הוא סובר שמכיוון שתפילות נתקנו במקום קרבנות (ברכות כו ע"ב), הזמן המוקדם ביותר לתפילה הוא משהאיר פני המזרח.

 

לבסוף, ראשונים אחרים מציעים תפיסה מרחיקת לכת אף יותר, וקובעים כי בשעת הדחק מותר להתפלל שמונה-עשרה של שחרית אפילו לפני עמוד השחר. פוסקים אלה מסתמכים על הגמרא (ברכות ל ע"א):

 

אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי, וכי הווה מטי זמן קריאת שמע קרו.

 

מרבית הראשונים סוברים כי אביו של שמואל ולוי התפלל שמונה-עשרה בעמוד השחר בעת שהיה בדרך, התוספות (ד"ה אבוה) מסיקים שלדברי רש"י אם אדם נאלץ לצאת לדרך מוקדם בבוקר, הוא רשאי להתפלל לפני עמוד השחר. הראב"ד (רי"ף ברכות ב ע"ב) פוסק כך אף הוא.

 

הלכה למעשה, מהו הזמן המוקדם ביותר שבו מותר להתפלל שמונה-עשרה ומהו הערך המוסף של תפילת בהנץ החמה כמנהג ותיקין? השולחן ערוך (או"ח סימן פט סעיף א) פוסק:

זמן תפילת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: 'ייראוך עם שמש [תהילים ע"ב, ה] ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא.

 

השולחן ערוך לא פוסק מפורשות אם תפילה אחרי הנץ החמה היא בדיעבד כדעת הרמב"ם, או שאולי פשוט אין בכך מצווה מן המובחר, כפי שסברו פוסקים אחרים.

 

יתרה מזאת, השולחן ערוך (סימן פט סעיף ח) מוסיף:

 

בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר.

 

מי שנאלץ להתפלל מוקדם לפני שיצא לעבודתו או בשל נסיבות מיוחדות אחרות, רשאי להתפלל משיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות, כך שלכל הפחות קריאת שמע תאמר בזמנה. אם אדם נאלץ להתפלל אף מוקדם יותר, מותר לו להתפלל משהאיר פני המזרח. במקרה שבו אדם נאלץ להתפלל עוד יותר מוקדם, מותר לקרוא קריאת שמע וברכותיה, ולהתפלל שמונה-עשרה מעמוד השחר (שולחן ערוך סימן נח סעיף ג).

 

לעתים זמני התפילה לכתחילה מתנגשים עם זמני התפילה בציבור. לדוגמה, אם אדם ניצב בפני האפשרות להתפלל ותיקין ביחידות או מאוחר יותר במניין, איזו אפשרות עליו להעדיף? כמו כן, בקהילות מסוימות ובמיוחד בחורף, ישנם מניינים בהם מגיעים לשמונה-עשרה עוד לפני הנץ החמה. האם עדיף, כשיש אפשרות, להתפלל במניין לפני הנץ החמה או מאוחר יותר ביחידות?

 

באשר לוותיקין, האחרונים שואלים מהו המנהג העדיף, אם להתפלל כמנהג הוותיקין או להתפלל מאוחר יותר במניין. הרב שלמה קלוגר (האלף לך שלמה סימן מז) לדוגמה, כותב שטוב יותר להתפלל בציבור. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר או"ח חלק ד סימן ט) סובר כי אם אדם מרגיש שיתפלל בכוונה רבה יותר ביחידות כוותיקין, אז עדיף שינהג כך. הביאור הלכה (סימן נח סעיף א) פוסק כי מי שרגיל להתפלל כוותיקין, רשאי להתפלל כך אפילו שלא במניין.

 

באשר לקהילות בהן המניין היחיד מגיע לתפילת שמונה-עשרה לפני עמוד השחר, בספר אשי ישראל (יג סעיף ו והער' כ–כא) מובאות דעות שונות. הרב אהרון ליכטנשטיין מביא את דברי הרב סולובייצ'יק לפיהם אם מניין של לפני זריחה עשוי להתבטל בשל סירובו של המתפלל לקחת בו חלק, יש להתפלל מוקדם ועם המניין. אולם לגבי מנין קבוע אם על היחיד להתפלל בו או ביחידות אחר הנץ - דעתו היתה שהספק שקול. דעתו של הרב ליכטנשטיין  נוטה שיתפלל אחרי הנץ ביחידות.

המשנה (ברכות פ"ד מ"א) אומרת "תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות". הגמרא (כו ע"א) מסבירה:

 

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות – שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות; ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.

 

במילים אחרות, הדיון במשנה נובע משאלה רחבה יותר הנוגעת לזמני קרבן התמיד של שחר.

 

הראשונים עסקו בהשלכות של דיון זה. מקריאה פשוטה של הגמרא ניתן להסיק כי אילו הייתה מתקבלת דעתו של רבי יהודה להלכה, מי שלא התפלל עד סוף שעה רביעית לא יכול כבר להתפלל שחרית.

 

לעומת זאת, הרי"ף (ברכות יח ע"א), הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"א) והרא"ש (ברכות פרק ד סימן א), פוסקים כי מי שלא הספיק להתפלל עד סוף שעה רביעית יכול עדיין להתפלל שמונה-עשרה עד חצות היום. הסיבה לארכה זו אינה ברורה.

 

הבית יוסף (או"ח סימן פט) מציע שני הסברים.

 

ראשית, כותב הבית יוסף, זמנה של תפילת שחרית אמנם נמשך רק עד סוף השעה הרביעית, אך עד חצות היום מותר להתפלל שמונה-עשרה כתפילת תשלומין. במילים אחרות, בדיוק כשם שמי שלא התפלל שחרית רשאי להתפלל פעמיים מנחה – הראשונה כדי לצאת לידי חובת תפילת מנחה והפעם השנייה כתשלומין לתפילת שחרית – גם כאן, מי שלא הספיק להתפלל עד סוף השעה הרביעית רשאי להתפלל שמונה-עשרה עד חצות היום כמעין תפילת תשלומין.

 

שנית, הבית יוסף מציע שאולי ישנן שתי "רמות" של תפילת שחרית. מי שהתפלל עד סוף שעה רביעית יצא לידי חובת תפילה ומקבל שכר תפילת שחרית בזמנה. לעומת זאת, מי שדחה את תפילת שחרית והתפלל לפני חצות היום יצא לידי חובת תפילת שחרית אבל לא יקבל שכר תפילה בזמנה. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"א) פוסק אף הוא על פי גישה זו.

 

הבית יוסף כותב כי הפרשנויות השונות לסוגיה זו גוררות מספר השלכות הלכתיות. לדוגמה, ככלל רק מי שהפסיד תפילה בשוגג רשאי להתפלל תפילת תשלומין, ולא מי שלא התפלל במזיד. אם "ארכה" זו עד חצות היום היא צורה של תשלומין, מי שבכוונה דוחה את תפילת שחרית עד אחרי סוף השעה הרביעית אולי אינו רשאי לנצל ארכה זו ולהתפלל בין השעה הרביעית לשעה השישית (חצות היום).

 

השולחן ערוך (סימן פט סעיף א) פוסק על פי הגישה השנייה וסובר שבתפילה אחרי סוף השעה הרביעית ולפני חצות היום ישנו שכר מצווה אבל לא שכר מצווה בזמנה, ולא רואה בכך תפילת תשלומין. השולחן ערוך פוסק לפיכך:

 

אם טעה או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא.

 

מהו המקור לפשרה זו, המעדיפה את דעתו של רבי יהודה (תפילת שמונה-עשרה עד סוף השעה הרביעית), אבל בדיעבד מתירה להתפלל שחרית עד חצות היום כדעתם של חכמים?

 

כפי שכבר כתבנו מספר פעמים, חכמים חלוקים בשאלה אם "תפילות אבות תיקנום" או לחלופין "כנגד קרבנות תיקנום", בוקר צהריים וערב. הרמב"ם מביא את שתי הדעות (הלכות תפילה פ"א הל' ה–ו; הלכות מלכים פ"ט ה"א).

 

ניתן אולי לומר כי זמני התפילה נקבעו על פי זמני הקרבנות ("תפילה בזמנה"), אך החלוקה הכללית לשלוש תפילות, שחרית מנחה וערבית, שאולי אינן בהכרח כפופות לזמנים המדויקים ("תפילה שלא בזמנה"), מקורן בתפילותיהן של אבותינו. אם כן, מי שהתפלל שחרית עד סוף השעה הרביעית יצא לידי חובת תפילה בזמנה, המקבילה לקרבן תמיד של שחר, ולעומת זאת מי שהתפלל שחרית אחרי השעה הרביעית קיים רק את המצווה שתיקנו אבותינו של "תפילה שלא בזמנה".