ז. - מצוַת קריאת מגילה

  • הרב אביעד ברטוב

 

מילות פתיחה

לאחר חופשה ארוכה, אנו מחדשים את מסגרת השעורים של המדור 'בשבתך ביתך'. ר' נעם מלכי שליווה אותנו לאורך התקופה בה למדנו את מסכת ברכות, פורש מכתיבת השעורים בעונה זו ואותו יחליף בעז"ה ר' אודי שוורץ. מערכת 'בשבתך' מאחלת לר' נעם הצלחה בהמשך דרכו, ושולחת לו את ברכת הדרך עם תחילת עיסוקיו במילי דעלמא. ומי יתן ו'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב', וכל אשר תעשה תצליח.

השנה בעז"ה יתמקד לימודנו במסכת מגילה. אנו נתחיל את לימדנו בפרק ב' של המסכת, וזאת משום שמרבית דפיו של הפרק הראשון עוסקים בפרשנות לפסוקי המגילה. בהזדמנות זו נאחל לכל כל קוראינו שנה טובה ומתוקה, שנה של ישועות גדולות ובלא גזירות אכזריות.

כתבוני לדורות

בסופה של מגילת אסתר מסופר על איגרת הפורים ששלחה אסתר לכל היהודים אשר במדינות המלך:

"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (פרק י', פס' כז-כח).

לאחר שנסתיימו מאורעות המגילה, מחליטים היהודים הגרים בשושן הבירה באופן אינסטינקטיבי, לקבוע את ימי י"ד וט"ו באדר כימי שמחה והודאה על הנס הגדול שאירע להם. איגרת הפורים המוזכרת במגילה, היא בעצם כתב התחיבות בו נאמר שאותם ימי שמחה לא יהיו נחלתם הבלעדית של בני הדור הראשון והשני לנס, אלא גם לדורות הבאים.

בהקשר זה, הגמרא במגילה מספרת לנו כי לפני שנכתבה אגרת הפורים, ביקשה אסתר אישור מן הסנהדרין להפוך את ימי הפורים לימי חג לאומי:

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות! שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" (ז.).

אם-כן, אסתר מבקשת לקבע את נס הפורים לדורות, אולם נתקלת בסירוב מצד חכמי הסנהדרין, המפחדים מתגובה של אומות העולם לחג לאומי המנציח את ניצחון היהודים עליהם. אסתר משיבה להם שלא צריך לחשוש לדבר, שכן סיפור המגילה נכתב כבר בספרי דברי ימי פרס, ובעצם קיבל כבר את הכשרם של אומות העולם[1].

לאחר שאסתר אמרה לחכמים שאין חשש התגרות באומות בתיקון יו"ט, מספרת הגמרא כי הייתה לאסתר בקשה נוספת:

"שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כ"ב) - שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: 'כתב זאת זכרון בספר' (שמות י"ז), 'כתב זאת' - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, 'זכרון' - מה שכתוב בנביאים, 'בספר' - מה שכתוב במגילה" (שם).

אסתר מבינה שבכדי לחקוק את נס הפורים בתודעה הלאומית, יש לעשות מעשה ולהכניס את אגרת הפורים לכתבי הקודש. בתחילה היא נתקלת בסירוב נוסף שכן אין מוספים על כתבי הקודש, אולם לבסוף נמצא פתח להכנסת אסתר לכתבי הקודש מאחר שהיא נחשבת כדברי זיכרון. מהם דברי זיכרון? מסביר רש"י:

"בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק: בספר ואלה שמות, ובמשנה תורה, ובספר שמואל (א, טו), וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו, אי אתה רשאי לרבעו" (שם, ד"ה שלישים).

לדעת רש"י, זיכרון היא מלחמת עמלק. מאחר ששלמה אמר שאת מלחמת עמלק יש להזכיר שלוש פעמים בלבד, הרי שלא ניתן להוסיף את אסתר לספרי הקודש שכן היא כבר האִזכור הרביעי למלחמת עמלק[2]. על כן, הגמרא מביאה אסמכתא מפרשית עמלק בספר שמות, שם מצווה משה לכתוב ספר זיכרון למלחמת עמלק, ומכאן שיש מצווה לכתוב בספר את כל אחת מהמלחמות בעמלק ואין הגבלה בדבר.

מגילה - כספר זיכרון

ראינו כי על-פי הסברו של רש"י המגילה משמשת כספר זיכרון. הרמב"ן הלך בכיוון דומה ואף טען כי יש לקריאת המגילה מקור מן התורה[3]:

"זכור את אשר עשה לך עמלק - כבר הזכרתי (לעיל כ"ד, ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א', ג), 'יכול בלבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך'. וכן בספרי (תצא קס"ו), 'זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה; לא תשכח - בלב'. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כ"ט, א), ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה" (דברים כ"ה, יז).

על-פי הרמב"ן, כאשר אנו קוראים את מגילת אסתר, אנו בעצם מקיימים את מצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. דברי הרמב"ן משתלבים היטב עם דבריו של רש"י לעיל, אשר טען שלמגילה יש גדר של ספר זיכרון, ועל-ידי קריאתה מקימים את מצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק'[4].

מגילה - כמצוות קריאה

אופציה נוספת להבנת דין קריאת המגילה היא לומר שיש בקריאת המגילה מצוות קריאה עצמאית שלא קשורה בהכרח לזכירת עמלק. כך עולה למשל מדברי הרמב"ם בפרוש המשניות על אתר. הרמב"ם דן בשאלה מדוע הקורא למפרע לא יצא ידי חובה, וכך הוא אומר:

"נאמר במגלה נזכרים ונעשים, כמו שאי אפשר לאדם בהתעסקו במלאכה לעשות עכשיו מה שכבר עבר, כך בקריאה לא יקרא בסוף מה שראוי לקרותו תחלה. ואסור לקרותה על פה שהרי נאמר נזכרים ונאמר כתוב זאת זכרון בספר, כמו שאותו הזכרון בספר כך נזכרים האמור כאן בספר".

אם-כן, הרמב"ם מעלה שתי נקודות בקשר לשאלה לעיל:

א. מצוות קריאה היא מעשה ולא סיפור מעשיות. כשם שלכל מעשה יש התחלה, אמצע וסוף, כך למצוות הקריאה יש סדר. הרמב"ם סומך את דבריו על הפסוק במגילה "נזכרים ונעשים" - עשייה שיש בה זכירה.

ב. בקריאת יש קיום של "כתוב זאת זיכרון בספר". שכפי שהסברנו לעיל בדברי הרמב"ן ורש"י, בקריאת מגילה מקימים את העשה של זכור את אשר עשה לך עמלק.

מגילה - כגדר בפרסומי ניסא

בנוסף לפַן הזיכרון שיש בקריאת המגילה, קיים פַן נוסף בקריאתה והוא פרסום הנס. וכך אומרת הגמרא:

"...אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא - הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא" (מגילה יח.).

מדברי הגמרא עולה שלמצוות קריאת המגילה ישנם שתי תכליתיות: קריאת המגילה ופרסום הנס. בפן הראשון נעסוק בהמשך דברינו, ובשלב זה נתמקד בפן השני.

כאשר אנו קוראים את המגילה, אנו גורמים לתוצאה נוספת מעבר לקריאתה והיא פרסום הנס. ביטוי לדין זה אנו מוצאים בדברי רבי יוחנן:

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים - לא יצא. ומחו לה אמוחא: בצבור שנו" (מגילה יט.).

לדעת רבי יוחנן אסור לקרוא ממגילת אסתר המחוברת לשאר הכתובים, ואולם הגמרא מגבילה את דבריו לקריאה בציבור בלבד. כמובן שמיד עולה השאלה מהו ההבדל? מדוע קריאה בציבור שונה מקריאתו של היחיד?

תשובה לדבר ניתנת על ידי בעל ה'משנה ברורה':

"בין הכתובים - הטעם דלא הוי פרסומי ניסא דמיחזי כקורא במקרא. משום הכי ביחיד כשר, דבלאו הכי ליכא פרסומי ניסא. וכל בי עשרה מקרי צבור" (סי' תרצ"א, סעיף כג).

ה'משנה ברורה' מסביר כי דווקא בציבור בו מתקיים גם הפן של פרסום הנס, יש לקרוא ממגילה שאינה מצורפת לשאר כתובים. הקורא את המגילה לעצמו, אינו מבצע שום פרסום הנס, ולכן אין בעיה לקרוא ממגילה הנמצאת בין הכתובים. המשנה ברורה מחלק אם-כן בין שתי סוגי קריאות: הקריאה הפשוטה, והקריאה לצורך פרסומי ניסא. כדי לקיים את הקריאה של פרסומי ניסא, צריכה המגילה לקבל אופי של איגרת. רק במצב כזה, הקריאה הופכת להיות קריאה "פורימית" שלא כשאר קריאות.

מקום נוסף שבו אנו מוצאים את החשיבות של הקריאה ה"פורימית", הוא בדין קריאת המגילה בלועזית. הרמב"ן בחדושיו (יז.) מסביר כי ההיתר לקרוא את המגילה בכל לשון נובע מעניין פרסום הנס:

"...ומפני שאין יודעין אשורית, אף-על-פי שיוצאין בו בקושי התירו, משום דאיכא מצות קריאה ודאי דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף והוציאוהו בלשון שיודע בו...".

הרמב"ן מסביר כי כדי לקיים את מצוות פרסום הנס בשלמותה - התירו לקרוא את המגילה בלועזית. זאת על-מנת שכל השומעים יבינו את סיפור המגילה ולא רק ישמעו אותו. כאמור, ויתור זה מראה על היחסים שבין מצוות הקריאה לכשעצמה, לעניין פרסום הנס, ומוכיח לנו כי הקריאה של פרסום הנס עדיפה מהקריאה לכשעצמה.

כיוון אחר בו ניתן להסביר את דין הקורא בלועזית, הינו על-פי הכיוון שראינו לעיל בדברי רש"י והרמב"ן בפרושו על התורה. כאמור, ראינו כי לשיטתם בקריאת המגילה יש קיום מלא של מצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. יתכן, כי הויתור שניתן לקרוא את המגילה בלועזית, נובע מכך שכאשר המגילה נכתבת לועזית ולא באשורית, ניתן לקיים בצורה טובה יותר את מצוות 'זכור', ואחרת אין למגילה גדר של 'ספר זכרון'.

האם קריאת מגילה צריכה כוונה?

ה'מגן אברהם' (סי' ס') מביא בשם שו"ת הרדב"ז כי רק במצוות דאורייתא יש צורך בכוונה, מה שאין כן במצוות דרבנן. ואולם, דברים אלו אינם מסתדרים עם גמרא מפורשת אצלנו:

"היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא" (יז.).

גמרא זו נפסקה להלכה גם בשו"ע, ומכאן מקשה בעל ה'אשל אברהם' על יסודו של הרדב"ז שהובא לעיל. שהרי קיימא לן, שמצוות קריאת מגילה היא מדרבנן!

נראה כי את קושייתו של ה'אשל אברהם', ניתן לתרץ מכמה פנים. ראשית נאמר שכאשר אנו מדברים על כוונה, אנו יכולים לאפיין שלוש כוונות שונות: כונה שלילית, כוונה סתמית וכוונה חיובית. כוונה שלילית מעכבת לכאורה כל מצווה, גם אם חיובה מדרבנן בלבד, שכן כוונה זו מנתקת את הקשר בין המקיים למצווה. למשל, ניתן לומר כי הקורא להגיה, עליו מדברת הגמרא לעיל הינו בעל כוונה שלילית. קורא כזה, הופך את פעולת הקריאה שלו להגהה, ובכח עוקר את הקריאה כקריאת המגילה. ואולם, הסבר זה קצת קשה משום שבמשנה לעיל מופיעים מספר דוגמאות לקריאות בעיתיות, ובניהן דרישה בה לכאורה אין כוונה שלילית.

תירוץ נוסף שניתן לתת לקושיית ה'אשל אברהם' הוא על-פי דרכינו כי במצוות קריאת מגילה יש שני תכליתיות האחד פרסום הנס והשני קריאת ספר זיכרון. יכול להיות שהצורך בכוונה הוא דווקא לגבי מצוות קריאה שהיא קיום של מצוות זכירת עמלק של התורה, ואולם ניתן לצאת ידי חובת הקריאה הרגילה גם ללא כוונה.


[1] בהסבר בקשתה של אסתר בדבריה "כתבוני לדורות" נחלקו הראשונים: על-פי פירושו של רש"י, כוונתה של אסתר הייתה לתקן יום טוב.

[2] כידוע, המן היה מזרעו של אגג מלך עמלק.

[3] לכאורה כבר קדמה הגמרא במגילה (יח.) לרמב"ן בחידושה כי מצוות זכירה בפורים קשורה למחיית עמלק. וזו לשון הגמרא: "קראה על פה לא יצא וכו'. מנלן? - אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם (שמות י"ז) כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר - אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! - לא סלקא דעתך, דתניא: (דברים כ"ה) 'זכור' - יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - בפה".

[4] דברים דומים כותב הראב"ן בפרושו (מגילה, ד"ה קראה): "קראה על פה לא יצא. אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא נזכרים ונעשים וכתב התם כתוב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר. זכירה דהתם מנלן דקריאה הוא? דכתב זכור. יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - בפה. קריאת פרשת עמלק".