ז. - מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך

  • הרב יאיר קאהן

"מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך"[*] (ז.) / הרב שלמה לוי

במסגרת הדיון האם מותר לבעול בתולה בשבת, מביאה הגמרא את דברי רב פפא משמיה דרבא, המתיר לבעול בתולה ביו"ט אך אוסר לבעול בתולה בשבת. מהו טעם החילוק בין יו"ט לשבת? רב פפי מבין שחלוקה זו מבוססת על כלל בהלכות יו"ט - "מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך": כיוון שמותר לעשות חבורה ביו"ט לצורך אוכל נפש - התירו גם לעשות חבורה ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש. אם כך - מקשה רב פפי - אולי מותר גם לצלות מוגמר (בשמים) על גבי גחלים ביו"ט, שכן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש - נתיר אותה גם כאשר אין צורך כזה! ומתרץ רב פפא:

"עליך אמר קרא: "אך אשר יאכל לכל נפש" - דבר השווה לכל נפש".

כלומר, התירו לעשות ביו"ט רק דברים השווים לכל נפש, כמו בעילה. מוגמר אינו משמש אלא למפונקים, ולכן לא התירו אותו ביו"ט.

בשיעור זה ננסה לעמוד על יסוד הדין של "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך".

היקף ההיתר

מה פירוש המונח "שלא לצורך"? האם התירו חכמים לעשות מלאכות ביו"ט ללא צורך כלל, או שמא התירו לעשות אותן שלא לצורך אוכל נפש, אך רק כאשר קיים צורך אחר? בשאלה חשובה זו נחלקו רש"י ותוס'.

לדעת תוס' בסוגייתנו, אין היתר לעשות ביו"ט מלאכות ללא צורך כלל:

"מתוך שהותרה לצורך - פירוש: לצורך אוכל נפש - הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביו"ט... אבל שלא לצורך היום כלל - לא". (כתובות ז ע"א תוד"ה מתוך)

רש"י, לעומתם, קובע שמדאורייתא מותר לטלטל ביו"ט אפילו אבנים, למרות שאין בכך צורך יו"ט כלל (ביצה יב ע"א ד"ה אלא מדלא).

יסוד ההיתר

בעקבות המחלוקת בגדרי דין "מתוך", יכולים אנו לבוא לשאלה העיקרית בדין זה: מהו ההיגיון שבו? אם נצטט את השאלה בלשונו של אחד מגדולי ראשוני אשכנז -

"הפלא ופלא. מה סברא לומר 'מתוך שהותרה הבערה לצורך, הותרה שלא לצורך'? מאין יסוד ומאין רגלים לדבר? מילתא בלא טעמא!". (אור-זרוע סי' תשנ"ד, קי ע"ד)

נראה שניתן להציע שלושה כיוונים בתירוץ שאלה זו.

א. "הואיל ואשתריא - אשתרי"

הגמרא במסכת קידושין (כא ע"ב) דנה בכהן המוצא במלחמה אשת יפת תואר. כידוע, התורה התירה לאדם לבוא על אשת יפת תואר שנשבתה במלחמה (דברים כ"א, י-יד). היתר זה מתייחס רק לביאה הראשונה על האישה, ואם האיש מעוניין להחזיק באישה - עליו לגיירה ולקדש אותה. דא עקא, כהן אסור להינשא לגיורת, ואם כך - יש לברר האם מותר לכהן שבא על אשת יפת תואר לגיירה ולהינשא לה. הגמרא שם מביאה את דעת רב, שמותר לכהן לעשות כך, כיוון ש"הואיל ואשתריא - אשתרי". כיוון שהאישה כבר הותרה פעם אחת לכוהן - היא אינה נאסרת עליו מחדש. נראה, שכיוון שהאיסור המוחלט נפרץ והביאה הראשונה הותרה - ניתן להרחיב את ההיתר גם לקידושין ולביאות שלאחריה.

ייתכן ליישם מודל זה גם בסוגייתנו: למרות שמלאכות מסויימות נאסרו ביו"ט - היות שהיתרנו אותן לצורך מסויים, ניתן להרחיב את ההיתר גם לצרכים אחרים. למעשה, זוהי המשמעות הפשוטה של הביטוי "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך": כיוון שהיתרנו לצורך אוכל נפש - המשכנו להתיר גם שלא לצורך אוכל נפש.

כמובן, בהסבר זה יכולים לצעוד גם רש"י וגם תוספות. תוס' יסבירו שכיוון שהאיסור הותר לצורך מסויים - ההיתר הורחב גם לצרכים נוספים; ואילו רש"י יסביר שכיוון שהותר מקצת האיסור - התירו אותו לחלוטין.

שיטת הראב"ד: מלאכות מסויימות לא נאסרו כלל

בהסבר הראשון הבנו שהתורה התירה מלאכות מסויימות לצורך אוכל נפש, ומתוך כך חזרה והתירה אותן לצרכים נוספים. אמנם, ייתכן להבין שהמהלך אינו דו-שלבי. מראש, מלאכות מסויימות לא נאסרו ביו"ט כלל, וממילא אין איסור על עשייתן. הביטוי "מתוך שהותרה לצורך" אינו אלא סימן, המאפיין את המלאכות שלא נאסרו ביו"ט: כל המלאכות הקשורות ביסודן לאוכל נפש - לא נאסרו כלל.

בכיוון זה צעד הראב"ד. כאשר הסביר את קושיית רב פפי - "מאי דעתך, מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך?!"[1]:

"כלומר, כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה - לא היו בכלל "לא תעשה כל מלאכה". והאי דכתב רחמנא "אשר יאכל לכל נפש" - לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביו"ט".
(שטמ"ק, כתובות ז ע"א ד"ה וז"ל שיטה ישנה)

כיוון זה יסביר היטב את שיטת רש"י: מלאכות מסויימות לא נאסרו כלל ביו"ט, וממילא מותר לעשותן אפילו ללא צורך כלל. לכאורה, תוס' לא ינקטו בדרך זו, שהרי לפיה אין מקום להגבלת ההיתר לצרכים מסויימים בלבד.

כיוון דומה לכיוון זה עולה בדברי הרמב"ן על איסור עשיית "מלאכת עבודה" ביו"ט:

"אבל פירוש "מלאכת עבודה" - כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש... ומלאכה שהיא באוכל נפש - היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה... פירוש "מלאכת עבודה" - מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם. אבל אוכל נפש אינה "מלאכת עבודה". (רמב"ן, ויקרא כ"ג, ז)

הרמב"ן מחלק בין "מלאכת עבודה" ל"מלאכת אוכל נפש"[2], וכותב שרק "מלאכות עבודה" נאסרו ביו"ט, ואילו "מלאכות אוכל נפש" לא נאסרו ביו"ט כלל.

שיטת ה"יראים": התורה התירה מלאכות לצורך הנאה ביו"ט

תירוץ מקורי לשאלה ששאלנו מובא ב"ספר היראים" (סי' ק"ד). לדעתו, כשהתורה התירה עשיית מלאכות ביו"ט לצורך "אוכל נפש" - כוונתה הייתה לכל סוגי הנאות הנפש, ולא לאוכל בלבד. לאור זאת, דין "מתוך" אינו הרחבה של היתר אוכל נפש, שהרי מראש התורה התירה לעשות את כל המלאכות לצורכי הנאה. מאידך, התורה לא התירה אף מלאכה באופן מוחלט, וצמצמה את ההיתר לצורך הנאה בלבד. שיטתו של ה"יראים" מושתתת על דברי ר' אבהו בפסחים (כא ע"ב):

"כל מקום שנאמר "לא יאכל"... - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה".

מכאן, שהאכילה היא אחד ממיני ההנאה, וכשם שהתורה התירה עשיית מלאכות ביו"ט לצורך אכילה - כך היא התירה את עשייתן גם לצורך כל הנאה אחרת. המילה "מתוך" - משמעותה "כשם": כשם שהמלאכה הותרה לצורך אוכל נפש - כך היא הותרה גם כאשר אין צורך כזה, אך קיים צורך הנאה אחרת.

הבנת דין "הואיל ואשתריא - אשתרי"

בשורות הבאות, נתמקד בתירוץ הראשון שהבאנו. כידוע, מותר לתת ציצית צמר בבגד פשתן, שכן כלאיים הותרו בציצית (יבמות ג ע"ב). ר"ת והראב"ד נחלקו בשאלה האם מותר ללבוש טלית שיש בה ציצית כלאיים בלילה, שהרי חובת ציצית אינה נוהגת בלילה[3]. ר"ת התיר ללבוש טלית כלאיים בלילה, "כיוון דהתירתן תורה - אין בו משום כלאיים". זוהי בדיוק הסברה של "הואיל ואשתריא - אשתרי": כיוון שהתורה התירה לתת ציצית צמר בבגד פשתים - פקע ממנו איסור כלאיים, ואין איסור ללובשו גם בלילה[4]. הראב"ד חולק על ר"ת, וכותב שאי אפשר לומר בכל מקום "הואיל ואישתריא - אשתרי". לדעתו, יש הבדל בין הטלת כלאיים בציצית לבין כהן הנושא אשת יפת תואר. בדין כלאיים בציצית אנו נפגשים בעימות בין שתי מצוות: בין מצות העשה של לבישת ציצית לבין הלאו של איסור כלאיים. במקרה זה, ההלכה קובעת כי "עשה דוחה לא תעשה", ולכן מטילים ציצית בבגד. אמנם, "דחייה" משמעותה ששני היסודות קיימים, אך דוחים אחד מהם מפני השני באופן זמני. במקרה שהעימות אינו קיים - כגון בלילה, שאינו זמן ציצית - אזי שב הלאו למקומו, ואסור ללבוש את הטלית שיש בה ציצית כלאיים. לעומת זאת, כהן המבקש לקחת לו אשת יפת תואר אינו נדרש להכריע בהתנגשות בין שתי מצוות. אין כל מצוַת עשה המחייבת אותו להינשא לאישה יפת התואר. התורה קבעה חוק חדש - שמותר לבוא על אשת יפת תואר, והלאו דגיורת בכהן אינו נדחה אלא מתבטל לחלוטין.

לסיכום, אם כן, קיימת מחלוקת עקרונית בין ר"ת לראב"ד בהבנת דין "הואיל ואשתריא - אשתרי". לדעת ר"ת האיסור פוקע מהחפץ לחלוטין, ואילו לדעת הראב"ד אין זה דין בחפצא אלא בהגדרת האיסור: איסור שמותר - מותר לגמרי, אך איסור שנדחה - נדחה רק במקרה ספציפי, ולא באופן כולל.

"הואיל ואשתריא - אשתרי" במלאכת יו"ט

כזכור, ההבנה הראשונה שהצענו בדין "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך" התבססה על הכלל "הואיל ואשתריא - אשתרי": כיוון שמלאכה הותרה לצורך אוכל נפש - היא הותרה גם כאשר צורך כזה אינו קיים. כיצד הבנה זו משתלבת עם דברי ר"ת והראב"ד?

אפילו אם ר"ת מרחיב את הכלל "הואיל ואישתריא - אשתרי" גם לכלאיים בציצית, ייתכן שאין הוא מרחיב אותו לעשיית מלאכה ביו"ט. ניתן להציע שהיסוד של "הואיל ואשתריא - אשתרי" רלוונטי רק כאשר מדברים על חפץ מסויים או על גוף ספציפי. כיוון שהציצית והאישה יפת התואר הוגדרו כמותרים - הם מותרים באופן כללי. יו"ט אינו חפץ מסויים, שניתן לקבוע שהוא מותר באופן כוללני. לכן, אפילו אם ננקוט בהבנה המרחיבה של "הואיל ואשתריא - אשתרי" - ייתכן שמלאכה מסויימת הותרה ביו"ט לצורך אוכל נפש, אך נותרה באיסורה לצרכים אחרים.

האם הראב"ד יכול ליישם את דין "כיוון דאשתריא - אשתרי" גם למלאכות אוכל נפש ביו"ט? מסתבר, שהדבר תלוי בשאלה אם מלאכות אוכל נפש דוחות יו"ט, או שמא הן מתירות אותו. זוהי חקירה יסודית בהלכות יו"ט, כשם שהיא חקירה יסודית בהקשרים הלכתיים אחרים: האם שבת הותרה אצל פיקוח נפש או דחויה אצלו; האם טומאה הותרה בציבור או נדחית בלבד; ועוד. משמעות החקירה ברורה: האם כוונת התורה הייתה שהעושה מלאכה בשבת לשם פיקוח נפש (או העושה מלאכת אוכל נפש ביו"ט) אינו מוגדר כלל כעושה מלאכה, או שמא הוא נחשב עושה מלאכה אך האיסור נדחה מפני פיקוח נפש.

למעשה, מצינו בהלכה הרחבות של היתרים נוספים מעין זה: הגמרא בפסחים (עט ע"א) כותבת שאם טומאה הותרה בציבור (ולא רק דחויה) - מותר לאדם להשתמש בכלים טמאים אפילו אם יש לו כלים טהורים, ומותר לעשות את עבודת בית המקדש ע"י כוהנים טמאים אפילו כאשר יש כוהנים טהורים.

הר"ן (ביצה ט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ומיהא) סבור שמלאכת אוכל נפש הותרה ביו"ט, ולכן מדאורייתא מותר לאדם לבשל ביו"ט יותר מכדי צורכו, ולהשתמש בו ביום המחרת. הראב"ד, בסוף דבריו, חולק על הר"ן, וכותב שיש למעט במלכות אוכל נפש ביו"ט עד כמה שניתן. ייתכן שלדעתו, מלאכת יו"ט לא הותרה לצורך אוכל נפש, אלא רק נדחתה, וממילא הדחייה היא מצומצמת יותר, ואסור לרבות בשיעורים. לדעת הראב"ד וסיעתו הדחייה היא מעין "עשה דוחה לא תעשה" (מלאכת יו"ט נדחתה מפני שמחת יו"ט), ואילו הר"ן סבור שזהו היתר ממש, כיוון שהוא מפורש בתורה[5].

שיטת רש"י

הבאנו לעיל את דברי רש"י, הסובר שמלאכת אוכל נפש הותרה אפילו במקום שאין בה צורך כלל. התוס' בסוגייתנו (כתובות ז ע"א ד"ה מתוך) מקשים על רש"י מהגמרא בפסחים (מו ע"ב), המביאה מחלוקת בין רב חסדא לרבה ביחס לאפייה מיום טוב לחול:

"איתמר: האופה מיום טוב לחול - רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה.

רב חסדא אמר לוקה - לא אמרינן 'הואיל ומקלעי ליה אורחים - חזי ליה'.

רבה אמר אינו לוקה - אמרינן 'הואיל'".

מוקד מחלוקתם של רב חסדא ורבה נעוץ בשאלה אם "אמרינן הואיל": האם ניתן לומר שהבישול נחשב לצורך יום טוב, כיוון שאולי יגיעו אורחים ביום טוב. אולם לשיטת רש"י - מקשים התוס' - מדוע צריך לומר "הואיל ומקלעי ליה אורחים"? הלא רש"י מתיר לעשות מלאכות אוכל נפש אפילו ללא צורך כלל, ואפילו אם אין כל סיכוי שיגיעו אורחים - מותר לבשל ביו"ט!

בעקבות קושייה זו, מסביר הר"ן שלדעת רש"י יש לחלק בין עשיית מלאכה ביו"ט ללא צורך - שהיא מותרת, לבין עשיית מלאכה ביו"ט לצורך יום חול - שהיא אסורה. מהי הסברה שבחילוק זה?

נראה, שניתן לבאר עניין זה לאור שיטת הרמב"ן שהבאנו לעיל. כזכור, הרמב"ן הסביר שביו"ט נאסרה רק מלאכת עבודה, ומלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש אינן מוגדרות כ"מלאכת עבודה". יתכן שלדעת רש"י הגדרת "מלאכת עבודה" תלויה בנסיבות. בדרך כלל, בישול אינו נחשב ל"מלאכת עבודה", ולכן הוא מותר ביו"ט. אולם כאשר הבישול נעשה לצורך חול - עובדה זו מגדירה את הבישול כ"מלאכת עבודה", וממילא הוא אסור ביו"ט. אכן, אין היגיון לאסור לעשות מלאכות לצורך חול אם מותר לעשות אותן ללא צורך כלל; אך בישול לצורך חול שונה מהותית מבישול לצורך יו"ט - הוא מוגדר כ"מלאכת עבודה", ואילו בישול ללא צורך כלל אינו מוגדר כ"מלאכת עבודה".

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב כותב:

"כל מלאכה שחייבין עליה בשבת - אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה - הותרה שלא לצורך אכילה. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה...

ושאר מלאכות - כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בו צורך אכילה - אסור, כגון כתיבה ואריגה...". (הל' שביתת יו"ט א', ד)

דברי הרמב"ם טעונים דיון רחב, שאין כאן מקומו. באופן כללי, דיון זה נסוב סביב כוונת הרמב"ם במילים "לצורך אכילה" ו"שלא לצורך אכילה". האם כוונתו לכוונת האדם העושה את המלאכה, או שכוונתו לאופי הכללי של המלאכה?

נזכיר בראשי פרקים שתי אפשרויות עיקריות להבין את דבריו.

הסבר המגיד-משנה

המגיד-משנה הבין שהרמב"ם מתייחס להגדרת המלאכות באופן כללי. לדעתו, הרמב"ם מציג שלוש קטגוריות של מלאכות:

א. מלאכות שבאופיין הן לצורך אכילה - למשל בישול ושחיטה, לא נאסרו כלל ביו"ט.

ב. מלאכות שאין להם קשר לאכילה - כגון כותב וקושר, נאסרו תמיד ביו"ט כמו בשבת.

ג. הוצאה והבערה הן מלאכות שלעיתים קשורות באכילה ולעיתים אינן קשורות אליה, וביחס אליהן נאמר דין "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך", ומותר לעשותן אפילו כאשר אין בהן צורך לאכילה.

אם כן, לדעת המגיד-משנה הרמב"ם מחלק בין מלאכות שהותרו על יסוד דין "מתוך", שהיתרן מצומצם יותר, לבין מלאכות שהותרו ללא קשר לדין "מתוך".

ניתן להוסיף ביאור לדברי הרמב"ם ע"פ שיטת הרמב"ן דלעיל. כזכור, הרמב"ן מחלק בין "מלאכות אוכל נפש" לבין "מלאכות עבודה", שרק הן נאסרו ביו"ט. ייתכן שהרמב"ם, על פי המגיד-משנה, מגדיר מלאכות מסויימות כ"מלאכות אוכל נפש" באופן קטגורי, ומתיר לעשותן ביו"ט אפילו שלא לצורך אכילה.

הסבר נוסף ברמב"ם

אפשרות נוספת להבין את הרמב"ם היא להניח ש"צורך אכילה" מתייחס לכל פעולה בפני עצמה: מותר לעשות את כל המלאכות לצורך אוכל נפש, ואסור לעשותן שלא לצורך כזה. הוצאה והבערה הן מלאכות יוצאות מן הכלל, שרק לגביהם נאמר דין "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך". ייתכן, שייחודן של שתי המלאכות האלו נעוץ באופיין הייחודי: הוצאה היא מלאכה שאינה גורמת לשינוי בגוף האוכל, והבערה היא מלאכה הנעשית תמיד ע"י קלקול (שהרי התיקון באוכל לא נגרם כתוצאה מההבערה עצמה, אלא כתוצאה מהחום שהיא יוצרת). יתכן שמסיבות אלו, התורה התירה דווקא מלאכות אלו באופן כללי, ולא רק לצורך אוכל נפש.

לסיום דברינו, נשוב לתשובת ה"אור זרוע" שהזכרנו בפתיחת דברינו (סי' תשנ"ד). לדעתו, ישנם שני דינים שונים של "מתוך שהותרה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך":

א. אין לוקים - אין לוקים על עשיית מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, גם אם האדם עשה אותה לצורך אחר. ה"אור זרוע" מסביר שאיסור שהותר בתנאים מסויימים הוא איסור קלוש, ולכן אין לוקים עליו אפילו כאשר תנאי ההיתר אינם מתקיימים. הוא משווה דין זה להיתר הבישול יתר על הכמות הרצויה, "הואיל ומיקלעי ליה אורחים": לדעתו, היתר זה אינו נובע מהסיכוי שאולי יבואו אורחים, שהרי ידוע לנו ששום אורח לא יבוא. כיוון שאילו היו אורחים מגיעים היה מותר לבשל עבורם - האיסור הופך לאיסור קלוש, ולכן אין לוקים עליו.

ב. היתר מוחלט - ה"אור זרוע" מצדד בדברי ה"יראים", שהיתר אוכל נפש כולל בתוכו היתר מלאכה לכל הצרכים של גופו.

ייתכן שאין קשר בין שני הדינים הללו, אולם ייתכן שיש קשר ביניהם. כיוון שהאיסור הוא קלוש - אנו יכולים להרחיב את הגדרת אוכל נפש לכל צורכי הגוף, ולהתיר עשיית מלאכה לכתחילה. כדי להתיר איסור קלוש, די לנו בצורך קלוש.

* * * * *

השיעור הבא יעסוק, אי"ה, בברכת חתנים.

מקורות

א. כתובות ז ע"א "אמר רבי חלבו... דעיהו לינוקא".

ב. תוס' ז ע"ב ד"ה והוא

ג. ריטב"א ז ע"ב ד"ה אמר ר' יהודה

ד. רמב"ם הל' אישות י', א-י; הל' ברכות ב', ט-י

נסו לחשוב על השאלות הבאות:

1. מהו התפקיד של שבע הברכות בשעת החופה?

2. מתי מברכים את שבע הברכות בשבעת ימי המשתה?

3. איזה ברכות מוסיפים כאשר באים פנים חדשות?

4. מי או מה נחשב לפנים חדשות, ומדוע מוסיפים ברכות אלו עבורם?

 
 

[*] סיכום שיעור כללי.

[1] אמנם, יש לציין שהראב"ד עצמו סבור שהגמרא אינה אוחזת בהסבר זה למסקנה.

[2] אמנם, מעיון בדברי הרמב"ן עולה שהחלוקה בין שני סוגי המלאכות אינה מוחלטת, וישנן מלאכות שיכולות להיות "מלאכות עבודה" או "מלאכת אוכל נפש", בהתאם לכוונת העושה.

[3] המחלוקת מובאת בפירוש הראב"ד על מסכת תמיד לא ע"ב.

[4] ה"שאגת אריה" האריך לבאר את שיטתו של ר"ת.

[5] למסקנת השטמ"ק, גם הראב"ד סבור שמלאכת יו"ט הותרה אצל אוכל נפש, אך הוא דורש לשם כך פסוק מיוחד: "לכם - לכל צרכיכם".