חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף כב – חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן

בעיון הפתיחה ראינו שאחד המוקדים במסכת, ובעיקר בשני פרקיה הראשונים, הוא היחס בין ישראל לעמים. מן הסוגיות ההלכתיות והאגדיות גם יחד עולה מגמה ברורה שיש להתרחק הרחקה גדולה מאומות העולם.

במסגרת זו ביקשו חז"ל להבהיר עד כמה מעוותות ומקולקלות דרכי הגויים. סוגיית הפתיחה של הפרק השני עוסקת בעיוותים ובקלקולים שמקולקלים הגויים בעריות. הגמרא מניחה בפשטות שהנכרים פרוצים לחלוטין בתחום זה, ומצויים תדיר אצל נשי חבריהם, ויתרה מזאת: אין הם מבדילים כלל בין בעלי חיים לבני אדם. אחד הביטויים החדים ביותר לדרכם המעוותת של הנכרים הוא הקביעה כי:

"חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן" (כב ע"ב).

לפי מימרה זו, נכרי מעדיף לבוא על בהמת ישראל מאשר לבוא על אישה נכרית! וכל כך למה? הגמרא מסבירה:

"דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא... ישראל, שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן; עובדי כוכבים, שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן".

דברי רבי יוחנן משתלבים היטב במסר הכללי של הסוגיה: הנכרים, "לא פסקה זוהמתן", ואת תאוותם לחיי אישות שאין בהם זוהמה הם מוצאים בישראל ובכל הקשור אליהם.

התוספות על אתר מעירים הערה קצרה:

"דאמר מר חביבה עליהם בהמתם של ישראל – לא נודע לר"י מהיכן נפקא עיקר דבר זה".

מהו "דבר זה", ומהו ה"עיקר" שביקש לו ר"י? דומני שיש כאן ביטוי להרהוריו של ר"י על הסוגיה כולה: מניין לנו שהנכרים מזוהמים כל כך? ומניין שזוהמתם מבקשת להתחבר עם ישראל או עם בהמותיהם דווקא? ה"עיקר" הגדול שבסוגיה, שר"י מבקש לו מקור, הסבר והבהרה, הוא הפער האדיר בין הדרך המעוותת של אומות העולם ובין דרכם הצנועה והכשרה של ישראל.

אין בידי תשובה ברורה לשאלתו של ר"י, אך לדעתי, היא מדגישה ומחדדת את החידוש המרכזי שבסוגייתנו: חז"ל ביקשו להרחיקנו מאומות העולם, ועל כן הציגו את הנכרים הצגה שלילית ביותר.

הסרת המחיצות בין בני אדם לבעלי חיים בתחום המיני מבטאת אי-הבנה מוחלטת של מהות האדם עלי אדמות. זה לשון הרמב"ן בפירושו על חטאי דור המבול (פירושו על בראשית ו', ג):

"והענין לומר, כי הא-להים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח א-להים בקרבו, כי הוא גופני לא א-להי".

מי שמסיר את המחיצות שבין אדם לבהמה מתעלם בעצם מרוח א-לוהים שניתנה באדם. בדור המבול חִייב דבר זה את השמדת העולם. בדורות מאוחרים יותר הוא מחייב נתק גמור בין הנכרים – שהתמכרו כנראה כליל לתאוות הגופניות, "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" – ובין ישראל, שתפקידם לשמור על רוח א-לוהים שבקרבם בקיום התורה ומצוותיה. החיבור העמוק שבין גופני וא-לוהי, בין בשר ורוח, הוא המשימה הגדולה שהוטלה על עם ישראל, וממנו סגולתם המיוחדת.

הרב אביהוד שוורץ