חג הסוכות

  • הרב מאיר שפיגלמן

חג הסוכות

כיוון שבסוכות איננו קוראים פרשה מפרשיות השבוע, נעסוק השבוע בחלק מהצדדים ההלכתיים והמחשבתיים של החג. כמנהגנו בראש השנה, נתייחס בעיקר לנקודות הקשורות לפשטי המקראות.

ארבעת המינים ושבעת המינים

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹּת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים". (ויקרא כ"ג, מ)

בסוכות, כידוע, אנו נוטלים ארבעה מינים: לולב, אתרוג, הדס וערבה. יחד עם זאת, אנו נוטלים שבעה מינים: אתרוג אחד, לולב אחד, שתי ערבות ושלושה הדסים. אין רמז ישיר בכתובים למניינו של כל מין ומין, אך קשה להניח שרק "במקרה" נוטלים אנו שבעה מינים.

גם שבעת המינים ה"מקוריים" - אלו שנתברכה בהם ארץ ישראל - מתחלקים לקבוצות בצורה דומה: שבעת המינים מורכבים משלושה פירות מפירות העץ (גפן, תאנה ורימון), שני מינים ממיני הלחם (חטים ושעורים), תוצר של הזיתים (שמן) ותוצר של התמרים (דבש)[1]. ייתכן שההקבלה בין המינים בסוכות לבין המינים שנתברכה בהם הארץ אינה רק הקבלה מספרית: כפות התמרים מקבילים לדבש התמרים, שלושת ענפי ההדס ("ענף עץ עבות") מקבילים לשלושת מיני פירות העץ, והאתרוג - העץ שאין משתמשים בו כמות שהוא אלא רק בתוצרים שלו - מקביל לזית[2].

משמעות ההקבלה הזו פשוטה למדי. באחד מהפנים המגוונות שלו, חג הסוכות הוא חג האסיף. בחג זה אנו מודים לקב"ה על היבול, ולכן המצווה המרכזית שלו רומזת למינים שנשתבחה בהן הארץ. אמנם, כפי שנראה, ייתכן שיש רובד נוסף להקבלה זו.

קרבנות חג הסוכות

בפרשת פינחס, כאשר התורה מתארת את קרבנות המוסף של חג הסוכות, היא מדגישה שקרבנות אלו מובאים בנוסף לקרבן התמיד, למנחות ולנסכים הנלווים אליו. אמנם, ניסוח הדגשה זו משתנה בכל יום ויוצר מבנה כיאסטי: בימים הראשון, הרביעי והשביעי נאמר "מלבד עֹלת התמיד, מנחתה ונסכה", בימים השני והששי נאמר "מלבד עֹלת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (או "ונסכיה") ובימים השלישי והחמישי נאמר "מלבד עֹלת התמיד ומנחתה ונסכה". המבנה הכיאסטי אינו מושלם שכן יש הבדל בין הניסוח ביום השני לבין הניסוח ביום הששי, וכן גם עצם קיום המבנה דורש ביאור: מדוע שינתה התורה בלשונה, ולא כתבה ביטוי זהה בכל הימים?

נראה, שיש ללמוד משינוי זה שאופיו של קרבן התמיד משתנה בכל יום כשם שהביטוי המתייחס אליו משתנה. בניגוד לחג הפסח, בחג הסוכות מביאים בכל יום קרבן מוסף שונה, וכשם שמוסף כל יום שונה מחבירו - כך אף קרבן התמיד המובא בכל יום שונה מחבירו[3].

ואכן, מצאנו תוספת מיוחדת המתווספת לקרבן התמיד בחג הסוכות - ניסוך המים. הגמרא ביומא (כו ע"ב) כותבת שניסוך המים הוא חלק מקרבן התמיד של שחר, למרות שהגיוני יותר היה שתוספת זו תשתייך לקרבן המוסף, ולא לתמיד. ניסוך המים - התפילה על הגשם - קשור לעצם הגדרת היום, ולאו דווקא לקריאתו כ"מקרא קודש", ולכן הוא שייך לקרבן התמיד ולא לקרבן המוסף.

למעשה, הקישור בין ניסוך המים לבין ההבדל בניסוח בין קרבנות הימים השונים של סוכות נעשה כבר ע"י חז"ל: הגמרא בתענית (ב ע"ב) מוצאת רמז לניסוך המים מהבדלי הנוסח האלו, מכך שהאותיות המיותרות במילים "ונסכיהם", "ונסכיה" ו"כמשפטם" יוצרות את המילה "מים". אמנם, דרשה זו דורשת עיון, שכן יש אותיות מיותרות נוספות, ולא רק שלוש האותיות מ', י' ו-מ'.

ארבעת המינים והמים

אם נחלק את ניסוחי הקרבנות לארבע קבוצות, נגלה שהביטוי "מנחתה ונסכה" מופיע שלוש פעמים, הביטוי "ומנחתה ונסכה" מופיע פעמיים, הביטוי "ומנחתה ונסכיהם" מופיע פעם אחת וכן גם הביטוי "מנחתה ונסכיה". כך נוצר מבנה של 3-2-1-1, הזהה בדיוק (באופן מפתיע) למניין ארבעת המינים. נראה, שחז"ל הקישו בין ארבעת המינים לבין הפסוקים המלמדים על ניסוך המים כדי לרמוז לכך שאופיים ומטרתם של ארבעת המינים קשור למים.

ארבעת המינים שאותם אנו נוטלים בסוכות מסמלים ארבע דרכי התייחסות שונות למים: הערבות הן "ערבי נחל", המסמלות את המים הגלויים שבנחלים; הלולב - עץ התמר - גדל במקום שיש בו מעיינות[4]; האתרוג גדל על כל מים (עיין סוכה לה ע"א; קידושין ג ע"א), כלומר - די לו בהשקיית מים שאובים; וההדס גדל על מי גשמים[5]. כך מסמלים ארבעת המינים את ארבע הדרכים שבהן מתגלים לעינינו המים.

בארץ ישראל, תפקידם של המים הוא כפול: הם אינם רק נוזל חיוני ביותר ההכרחי לקיומם של חיים, אלא מסמלים גם את השגחתו של הקב"ה על הארץ:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה - לא כארץ מצרים הִוא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה - ארץ הרים ובקעֹת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרֵשית השנה ועד אחרית שנה". (דברים י"א, י-יב)

חג הסוכות קשור להשגחתו של הקב"ה על עם ישראל ביציאת מצרים ובהכנסתם לארץ, ולכן דווקא אותו אנו חוגגים בנטילת ארבעת המינים המסמלים את השגחת ה' על ארץ ישראל, המתבטאת במים[6].

קבוצות שבע נוספות

קבוצות רבות נוספות מתחלקות במבנה של 3-2-1-1 שראינו לעיל. בפרשת פינחס מוזכרים שבעה מועדים שמקריבים בהם קרבן מוסף: שלושת הרגלים, שני הימים הנוראים, ראש חודש ושבת[7]. קבוצה נוספת במבנה זה היא קבוצת האושפיזין: אברהם, יצחק ויעקב - שלושת אבות האומה, משה ואהרן, יוסף ודוד[8].

מהי משמעות ההקבלה בין הקבוצות השונות הללו? באופן כללי, הקדושה מופיעה בעולם באחת משלוש צורות: קדושת המקום, קדושת הזמן וקדושת האדם. רמת הקדושה הגבוהה ביותר מושגת כאשר יש חיבור בין שלוש הקדושות הללו - כאשר האדם הקדוש נמצא במקום קדוש בזמן הקדוש (כדוגמת הכהן הגדול ביום הכיפורים, וכדוגמת עם ישראל כולו העולה לרגל בשלושת הרגלים). האושפיזין מבטאים את קדושת האדם, שבעת המינים מבטאים את קדושתה של הארץ והחגים מבטאים את קדושת הזמן. קדושת החג המיוחדת של חג הסוכות משלבת את שלוש הקדושות הללו ביחד עם ארבעת המינים - השגחת הקב"ה.

החלוקה לשלושת סוגי הקדושה מופיעה במקומות רבים, ונזכיר דוגמא אחת נוספת. ישנן שיטות שונות כיצד לקשור את חוטי הציצית, אך השיטה המקובלת היא לכרוך שלושים ותשע כריכות במבנה של 7-8-11-13. הקישור האינטואיטיבי בין שלושים ותשע הכריכות לבין שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת (ארבעים חסר אחת) אינו רק קישור חיצוני, אלא מעיד גם על קשר מהותי. מלאכות השבת מחולקות לארבע קבוצות: מלאכות הלחם (11 אבות), מלאכות בגד הצמר (13 אבות), מלאכות בגד העור[9] (7 אבות), וקבוצה נוספת (8 אבות). לחלוקה זו יש יסוד בגמרא, שכן הגמרא על המשנה (שבת עד ע"ב) מביאה בדיוק מספרים אלו בהקשר מעט אחר.

הקשר שבין השבת לציצית מופיע כבר בתורה: הציצית ניתנה לעם ישראל כתגובה על חילול השבת של המקושש[10]; הקשר שבין השבת למשכן הוא פשוט; ואף הקשר שבין הציצית למשכן הוא ברור מאליו ("פתיל תכלת", ציצית-ציץ, בגדי הכהונה ועוד). כך יוצר מבנה מספרי - 7-8-11-13 - קשר בין שלושה סוגי קדושות: קדושת הזמן (השבת), קדושת המקום (המשכן) וקדושת האדם (הציצית).

 
 

[1] מנינו ביחד את החטים והשעורים, אך לא צירפנו את הדבש ואת השמן. להבדל זה יש שתי סיבות: ראשית - אין שום קשר ענייני בין השמן והדבש, הם אינם משמשים לאותם שימושים ובדרך כלל גם אינם מופיעים ביחד. לעומתם, החטים והשעורים שייכים שניהם לקבוצת מיני הדגן, והם מתחלפים ביניהם פעמים רבות: השעורים מחליפים את החטים במנחת החוטא, והחטים מחליפים את השעורים בחג השבועות, כאשר אנו מביאים שתי הלחם במקום מנחת העומר.

[2] מעניין לציין, שהגמרא (סוכה יב ע"א) והירושלמי (פ"ג ה"ב) העלו אפשרות שה"עץ עבות" הוא הזית.

[3] ממספר סוגיות עולה שאף אופיו של קרבן התמיד משתנה מיום ליום, וקרבן התמיד של יום הכיפורים שונה מקרבן התמיד של כל יום אחר.

[4] וכך מצאנו באילים שבמדבר: "שנים עשר עינות מים ושבעים תמרים".

[5] יש שרצו לקשר את המינים לתבניות נוף שונות בארץ: האתרוג שייך לצפון הארץ ולעמקים, הלולב שייך למדבר, ההדס שייך להרים, והערבה שייכת למים. אמנם, בשל הקשר לסוכות נראית לנו יותר האפשרות שלמעלה.

[6] אף הנביא זכריה (פי"ד) קושר בין חג הסוכות לבין המים (ועיין גם בתהילים ס"ה).

[7] חלוקת המועדים בפרשת אמור היא שונה, שכן קרבנות ראשי החודשים וקרבן התמיד היומי לא הוזכרו שם, ובמקומם הובא שם קרבן העומר.

[8] נראה שדווקא שבעת האישים האלו נבחרו שכן הם שבעת ה"אבות": שלושת אבות האומה, אבי הלויים, אבי הכהנים, אבי המלכים ואביהם של שני שבטים.

[9] נהוג לקרוא לקבוצה זו "מלאכות הספר", אך רש"י מפרש ש"מחתך" הוא חיתוך העור לרצועות וסנדלים כדי להדגיש שקבוצה זו היא קבוצת בגד העור ולא קבוצת הספר. אם הייתה זו קבוצת הספר - אז היו בה תשע אבות, שכן היה צורך להכליל בה גם את מלאכות "כותב" ו"מוחק".

[10] הפתיחה "ויאמר ה' אל משה לאמר" מופיעה במספר קטן של מקומות בתורה, ובכל המקומות היא קשורה לפרשה הקודמת.