חג השבועות והנפת לחם הביכורים

  • הרב איתמר אלדר

חג השבועות והנפת לחם הביכורים

חג השבועות, בשונה משאר חגי המקרא, איננו עומד לכשעצמו. הדבר בא לידי ביטוי בתאריך שניתן לכל חג וחג.

בפרשת המועדות שבפרשת 'אמור', ניתן לראות כי לכל חג מחגי המקרא ניתן תאריך מפורש ומוגדר העומד לכשעצמו:

פסח - בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַד' (פס' ה');

חג המצות - וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַד' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (ו');

ר"ה - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (כד);

יום כיפורים - אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַד' (כז');

סוכות - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַד' (לד').

לעומת זאת לחג השבועות אין תאריך כלל. כל שיודעים אנו שממחרת הפסח יש לספור ארבעים ותשעה יום, וביום החמשים חל חג זה.

למעלה מזה! נראה כי חג השבועות איננו בפני עצמו גם בתוכנו, והוא מהווה סיום של חטיבה אחת המתחילה למחרת הפסח ומסתיימת בחג השבועות[1].

בשיעור זה, אם כן, ננסה לבחון את חג השבועות בהקשרו המקראי, תוך זיקתו להנפת העומר ולספירה.

לאחר מכן, ננסה לרדת בעז"ה לסודותיו של זמן זה מתוך זיקתו לספירת העומר. נעשה זאת לאורה של תורת החסידות ובהשראת תורת הסוד[2].

חדש אסור מן התורה

כאמור, תחילתו של המהלך המוביל אל חג השבועות הוא בציווי על הבאת העומר, וכך מובא בפרשת המועדות:

וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ד' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַד'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַד' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם
(ויקרא כג,ט-יד)

ראשית, יש לשים לב כי הבאת העומר ובעקבותיה ספירת העומר, וכפי שנראה להלן אף חג השבועות כפי שהוא מופיע בפרשה זו, מתקשרים בדווקא לביאה אל הארץ ולמציאות חקלאית בה יש קציר ועומרים.

מצות הבאת העומר ממחרת השבת דהיינו מקרא הקדש הראשון של חג המצות החל בטו' בניסן[3], כלומר בטז' ניסן.

ביום זה, מביאים בני ישראל מיבול קציר השעורים, בעיצומו הם נמצאים[4].

המנחה המובאת היא עומר שעורים. מכך למדים אנו שני דברים:

ראשית, מדובר בשעורים מעומרים יחדיו המובאות ללא עיבוד, טחינה, או שינוי צורה - כפי שהם, מן הטבע[5].

שנית, מדובר בכמות מסויימת, אותה אנו מכירים ממקום אחר:

וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ד' לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחו (שמות טז,טו-טז)

העומר הוא מנת יומה של נפש אחת, ועל פיה אספו בני ישראל במדבר את המן[6]. מכאן למדים אנו שכשאדם מביא את ראשית קצירו לד', הוא מביא אותו בראשוניותו. ללא עיבוד, ובכמות של מנת יומו. אולי יש בכך כדי להצהיר לד' כי יודע הוא שמזונותיו שלו קצובים לו בכל יום ויום.

העומר המובא ניתן לכהן, והכהן מניפו תנופה לפני ד'. על פשר פעולה זו נצטרך לעמוד בהמשך.

בנוסף להנפת העומר, מובא כבש בן שנתו לעולה.

הצו נחתם באיסור אכילת לחם וקלי וכרמל עד הבאת העומר והנפתו ביום זה.

מכאן נלמד איסור חדש מן התורה, האוסר אכילת תבואה חדשה שזה עתה צמחה, עד להנפת העומר.

משהונף העומר בטז' בניסן, הותרה התבואה החדשה באכילה. הד לדבר נשמע בכניסתם של בני ישראל לארץ בראשית ספר יהושע:

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח[7] מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה,י-יב)

הנפת העומר, אם כן, מתירה את האכילה מן התבואה החדשה. כפי שנראה בהמשך, פסוקים אלו מתארים לא רק את המעבר מן התבואה הישנה אל החדשה, כי אם גם את המעבר מאכילת המן אל אכילת תבואת הארץ.

וספרתם לכם

לאחר השלמת תחילתו של המהלך בהבאת העומר והנפתו, ממשיך הצו האלקי לשלב השני במהלך:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַד' (טו-טז)

ספירה זו, על פי התורה, מכוונת לרגע או יום מסויים, שיתרחש ביום החמשים. ביום זה, המטרה המתוארת בפסוק הכותרת, היא הבאת מנחה חדשה לד'. כך ממשיכה התורה:

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַד'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַד' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַד'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ד' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַד' לַכֹּהֵן. וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם
(יז-כא)

ביום החמישים מצווים בני ישראל להביא 'לחם תנופה' הנקרא כך על שום הנפתו, כפי שמתברר בהמשך הפסוקים.

מדובר בשני לחמים המובאים כל אחד מכמות סולת של עשרון, כפי שגם ראינו לעיל, רוצה לומר - עומר, אלא שהפעם מובא הלחם מן החיטים שבמשך זמן זה כבר הבשילו., הפעם המנחה באה אפויה., יתר על כן היא באה חמץ והוא לחם הביכורים לד'.

עם לחמי ביכורים אלו, מובאות עולה, חטאת ושלמים:

עולה - שבעה כבשים, פר בן בקר אחד ואילים שנים.

חטאת - שעיר עזים אחד.

שלמים - שני כבשים.

שיאה של הבאת כל אלו הוא לקיחת השלמים ולחמי התנופה על ידי הכהן והנפתם לפני ד', ממש כשם שהונף העומר, חמישים יום קודם לכן, בתחילת הספירה.

יום זה, מסיימת התורה את הציווי, הוא יום שיש לעשותו מקרא קודש - הוא חג השבועות.

ממילא נוצרת יחידת זמן של חמישים יום שתחילתה בהבאת עומר שעורים וסופה בהבאת שני עומרי חיטים עשויים לחם חמץ. תחילתה בהנפת העומר וסופה בהנפת לחם הביכורים.

הנפה זו שבסוף התקופה, כך לימדונו חז"ל, מתירה את התבואה החדשה להיות מובאת למנחה. כלומר: הנפת העומר מתירה את החדש בגבולין, בעוד הנפת לחם הביכורים מתירה את החדש במקדש - במנחות:

העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר אם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר. יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמיה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט (מנחות סח:)

לסיכום המהלך, ננסה לתאר את ההבדלים המרכזיים בין היום הראשון - יום הנפת העומר, ליום החמישים - יום הנפת לחם הביכורים:

א. ביום הראשון מביא מן השעורים וביום החמישים מביא מן החיטים.

ב. ביום הראשון מביא עומר בלתי מעובד וביום החמישים מביא שני עומרים בדמות לחמי חמץ[8].

ג. ביום הראשון מותר החדש בגבולין וביום החמישים מותר החדש במקדש.

ד. ביום הראשון ישנו רק קרבן עולה וביום החמישים ישנם גם שלמים.

תנופה לד'

מסגרת זו של ספירת העומר, תחילתה בהנפה וסופה בהנפה. לשם העמקה, ננסה להבין את ענינה של ההנפה מתוך המקומות האחרים בהם מופיעה מצוה זו.

נראה כי ישנם שני סוגים מרכזיים של הנפות:

א. בחלק ממתנות הכהונה הניתנות לכהנים - האמורים ושוק הימין של איל המילואים (שמות כט,כב-כד; ויקרא ח,כו-כז); חזה איל המילואים הניתן למשה (שמות כט,כו; ויקרא ח,כט); חזה השלמים ושוק הימין (ויקרא ז,ל; ט,כא; י,יד-טו; במדבר ו,כ; יח,יח)[9].

ב. בהשתתפותם של בני ישראל בבנית המשכן ועבודתו - הנפת הלויים בכניסתם לעבודת אוהל מועד (במדבר ח,יא,טו,כא)[10], ותרומת הזהב הכסף והנחושת שנדבו בני ישראל למשכן (שמות לה,כב; לח,כט).

נראה, כי ההנפה באה באותו המקום שבו ישנו צורך לחדד את שייכותו של ה'מונף' ואולי גם של ה'מניף' לד' ית'.

מתנות הכהונה שמקבלים הכהנים מאיל המילואים המכשירם לעבודה, או מידי מקריב השלמים, עלולות להקנות תחושה לא נכונה גם לכהן וגם לבעלים.

הבעלים עלול לחשוב כי הוא זה המעניק טובת הנאה זו לכהן, הכהן חייב לו כעת, שהרי הוא זה שנתן לו מתנה זו.

הכהן מצידו, עלול לחשוב כי מתנה זו שייכת לו ומגיעה לו, והיא מעין שכר על פועלו[11].

ההנפה לפני ד'[12], באה להוציא את הבעלים והכהן מידי טעות זו. לא שלך, הבעלים, מתנות אלו, ואף לא שלך הכהן! של ד' יתברך ומידיו מוענקת מתנה זו לכהן. בחסדי ד' מקבלה הכהן ולא מיד הבעלים.

ההנפה היא מעין הקרבה לד' המאפשרת מחד, להקריב לד', ומאידך, להותיר את המוקרב בידינו. הנהנה הוא הכהן ואולי אף הבעלים, אולם השייכות היא לד'. זוהי הצהרתה של ההנפה לשמים.

הלויים הינם נציגי ישראל בהיותם באים תחת הבכורות, והם נותרים כאלו גם כשהם באים לעבודה. בניגוד לכהנים, הם אינם מופרשים לעבודת המקדש באופן מוחלט. הם משמרים זיקה וקשר אל המקור שממנו יצאו ומכוחו קבלו את סמכותם - בני ישראל.

מאידך, הם עובדים במקדש, ועליהם לזכור זאת, כי על אף שייכותם לישראל, במינויים לעבודת המשכן, הם הופכים להיות שייכים לד', ועל כן הם מונפים.

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ד' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ד' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ד' (במדבר ח,ט-יא)

הקהלת כל העדה, המלווה את הקרבת הלויים וסמיכת בני ישראל את ידיהם עליהם, מבטאת את זיקתם ושייכותם לבני ישראל, והנפתם על ידי הכהן, מאזנת שייכות זו בהצהרתה כי הלויים לד' הם.

כל איש אשר ידבנו ליבו מרים את תרומתו לבנית המשכן, מזהב, כסף ונחשת. האדם מתבונן במשכן ומזהה בו חלק מסוים שהוא עצמו תרם. אשה רואה אבן טובה משובצת באחד מכלי המשכן, שעד לא מכבר היתה מונחת על צווארה, ותחושתה היא תחושה של שייכות, של נטילת חלק, של שותפות. אולם שוב רובצת לפתחה של תחושה סכנה של בעלות - זה שלי, זה שייך לי, ושוב באה ההנפה לכל תרומת בני ישראל בכדי לאזן את תחושת השייכות והזיקה לחפצים המותרמים, עם תנועה נפשית המלווה בתנועה פיסית המניפה את הכל לד', כאומרת - הכל שייך לך! וכך מובא לגבי מצוות הנפה:

אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו (מנחות סב ע"א)

הנפה איננה נצרכת במקום שבו מוקרבת עולה כליל לד'. אין ספק ואין מקום לבלבול בחוויית העולה בה ברור למי הכל שייך ולמי הכל ניתן.

ההנפה נצרכת במקום השלמים ובאותם המקומות שבהם נשמרת מלכתחילה באופן כלשהו הזיקה של החפץ לארץ, ותפקידה של ההנפה לאפשר לו לשכון בארץ אולם להפנים בקרבו את התנועה אל על, אל השמים, אל ד' יתברך. להיות על הארץ מחד, ולהיות מונף לשמים מאידך.

מנחת ביכורים

מסגרת הזמן החולף בין קציר השעורים בפסח לקציר החיטים שבשבועות, התחומה בשתי הנפות, היא עיתו של החקלאי, בעל גידולי השדה.

בעת זו עובר החקלאי משדה לשדה, ומביט בקוצרים ששכר, עובדים במשנה מרץ, מעמרים עומרים ואוספים יבול. גם העניים ומעוטי היכולת יודעים שזוהי עיתו של בעל השדה, והם מחזרים על הגרנות ללקוט לקט שכחה ופאה.

תמונה כזו, מתוארת לנו במגילת שבועות - מגילת רות, העוסקת בתקופה זו:

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים
(רות א,כב)

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ (שם ב,כג)

מתחילת קציר שעורים ועד כלות קציר החטים, דבקה רות בנערות בעז המלקטות בשדה. והוא, בעז, מסתובב בין שדותיו ומביט בשמחה, בעונג ובסיפוק ביבולו, במעשה ידיו ופרי עמלו. תחושה של התחדשות ושל רעננות ממלאת את ליבו. הרגשה של התחלה חדשה הצופנת בקרבה אפשרויות רבות.

זהו הרגע שבו נכנסת התורה ותוחמת תקופה זו שבין קציר השעורים לקציר החטים בשתי הבאות למקדש ובשתי הנפות.

ראשיתה בהבאת העומר מן החדש והנפתו לד', מתוך אותה תנועה נפשית של הנפות שראינו לעיל. מחד: 'כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה', כך נפתח הציווי על העומר. הקב"ה בחסדו מעניק לאדם את האדמה ואת יבולה, והאדם מקבלה באהבה והופך להיות בעליה, אולם ברגע זה של תחילת הקציר, כשהוא רק מתחיל לראות את יבולו, הוא מביא את ביכוריו, עומר אחד, מנת יום אחת, מניפו ומצהיר - שלך ד' הוא!

לאחריה מותר האדם לאכול את תבואתו החדשה. כמו הברכה המתירה את המזון ומלמדת את האדם מידי מי הוא מקבלו, כך גם התבואה החדשה שהאדם הצמיח בעצמו, מתקשרת בעקבות ההנפה למקורה האמיתי והראשוני - ד' יתברך.

הנפת העומר, ככל ההנפות האחרות שראינו, באה בתוך מורכבות בה מחד, חווה האדם באופן המוחשי ביותר שניתן את בעלותו, את היותו בעל רכוש בטחון הכלכלי, ומאידך מבקשת היא לרומם את כל אלו ולהניפם אל התובנה העמוקה המבררת מהו המקור ומיהו המקור.

בתום תקופה זו, שב ומביא האדם מנחת ביכורים, הפעם מן החטים, והפעם לחם. שב הוא ומניפם וחוזר ומצהיר את אותה ההצהרה.

הבדלנו טכנית בין ההנפה הראשונה להנפה השניה. אולם, כעת ננסה לעמוד מעט יותר על סודם של דברים ועומק משמעותם.

לחם האמונה

הזהר הקדוש, מברר את ענין הלחמים המלווה תקופה זו שבין פסח לעצרת.

ראשיתה בניסן, בלחם מסוג אחד - המצה. המשכה באייר, בלחם מסוג שני - המן. סופה בסיון, בלחם מסוג שלישי - לחם חמץ, ככתוב בלחם הביכורים: 'סולת תהיינה חמץ תאפינה'.

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב,יט) כי כל אוכל מחמצת, מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין (זהר, תצוה [ח"ב קפג' ע"א-ע"ב])

[תרגום: שני לחמים אכלו ישראל, אחד כאשר יצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, ואחד במדבר, לחם מן השמים, דכתיב 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' (שמ' טז,ד). ולכן הקרבן של היום הזה הוא לחם, ועל לחם הקריבו כל שאר הקרבנות כי הלחם הוא העיקר דכתיב 'והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' (ויקרא כג,יז-יח), שזהו הלחם שנתחכמו בו ישראל חכמה עליונה של התורה ובאו בדרכיה.

כעת יש לנו להתבונן: בפסח יצאו ישראל מהלחם הנקרא חמץ, כתיב 'ולא יראה לך חמץ' (שמות יג,ז). וכתיב 'כי כל אוכל מחמצת' (שמות יב,יט). מה הטעם? בגלל הכבוד של אותו לחם הנקרא מצה. עכשיו שזכו ישראל ללחם עליון יותר, לא יאה היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל, ומדוע הקרבן הזה היה חמץ? דכתיב 'סלת תהיינה חמץ תאפינה' (ויקרא כג,יז). ועוד, הרי ביום הזה נתבטל היצר הרע כי התורה נקראת חירות נמצאה: אלא למלך שהיה לו בן יחיד וחלה. יום אחד רצה לאכול, אמרו שיאכל בן המלך מאוכל של רפואה זה, ועד שיאכל אותו לא ימצא אוכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיון שאכל אותה רפואה אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה ולא יוכל להזיק לו.

כך כשישראל יצאו ממצרים לא היו יודעים עיקר וסוד האמונה. אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה זו וכל עוד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם אוכל אחר. כיון שאכלו מצה שהיא רפואה לבא ולדעת בסוד האמונה, אמר הקב"ה מכאן והלאה ראוי להם החמץ ויאכלו אותו שהרי אינו להזיק להם, וכל שכן ביום השבועות נזדמן להם לחם עליון שהוא רפואה לגמרי. ולכן מקריבים חמץ לשרפו על המזבח, ומקריבים שני לחמים אחרים כאחד, והחמץ נשרף באש המזבח ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל, ולכן ישראל קדושים מתדבקים בו בקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה, ואם היו ישראל שומרים שני צדדי הלחם האלו, לא היו נכנסים לדין לעולם].

הזהר הקדוש מתבונן בעובדה המרתקת שבזמן ההנפה הראשונה, הנפת העומר, אוכלים מצה, בעוד כל חמץ אסור בבל יראה ובל ימצא. מאידך, בזמן ההנפה השניה מובא לחם ביכורים מן החמץ. אף ללא קשר לפסח ולמצתו, מדובר בתופעה חריגה בעולם הקרבנות. הרי קיים ועומד האיסור: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַד' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד' (ויקרא ב,יא).

לאיסור זה, מסתבר, ישנם שני חריגים - האחד קרבן תודה[13] והשני מנחת הביכורים בשבועות, ששתיהן מוקרבות חמץ[14].

ליבה של תורה זו מן הזהר, הוא במשל על הבן שחלה ובעת מחלתו נאלץ להסתפק במיני רפואה, וכשהבריא התיר לו אביו לאכול כל מאכל שירצה.

המצה והמן, על פי הזהר הקדוש הם הרפואה, ובלשונו - לחם האמונה.

כוחו של המן, הוא בתלות המוחלטת שהוא מחייב בד' יתברך. מנה יומית, איש איננו יודע מה יהיה מחר. הכל תלוי בו ית', אלא שאף יותר מזה: האדם איננו שותף כלל בהכנתו. המן איננו מבטא, בשום צד, את כוחו של האדם ואת יכולתו - הכל מאיתו יתברך!

המן מעצב בקרבם של ישראל את חווית האמונה, וכך גם המצה.

ראינו בעבר כי על פי ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן, המצה מורכבת ומסומלת בשלשת היסודות: עפר - קמח, מים - מי הבצק, אש - התנור. והיא נעדרת את היסוד הרביעי - הרוח, היסוד התופח, מה שקיים בלחם חמץ.

המצה היא לחם עוני המבטא את העדר המשאבים של האדם, העדר הזמן, העדר הרוח. המצה היא המיצוי, והיא גם סמל לתלותם של ישראל בד' ית' שאמר להם מתי לצאת ומתי לבוא, כשעיתותיהם אינם בידיהם.

גם המצה וגם המן, על פי הזהר הקדוש, מעצבים את חווית האמונה, ובמובן זה מרפאים את ישראל מהעדר הדעת שהיה במצרים והעדר האמונה.

סכנה גדולה רובצת לפתחו של החמץ, בהיותו מבטא את יכולתו של האדם.

בשביל לעבור מן המן של המדבר אל הלחם של ארץ ישראל, חייב אדם לקנות שדה, לחרוש, לזרוע, לקצור, לדוש, לטחון, ללוש ולאפות. כל זה זוקק זמן, יכולת, משאבים, תחכום וטכנולוגיה. זהו מותר האדם.

א"ל [ר' עקיבא לטורנוסרופוס] אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקאות א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם א"ל אין אלו נאים יותר מן השבלים? (תנחומא תזריע ה')

הגלוסקא, היא ביטוי למעשיו הנאים של האדם וליכולתו, ועל כן לפתחה רובצת הסכנה:

כִּי ד' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה (דברים ח,ז-יג)

אכילת לחם במסכנות היא אכילת המן והמצה. שונה מהן אכילת הלחם בארץ ישראל שהיא ארץ חטה ושעורה. פגם האמונה עלול לבוא בעולם של חמץ שהוא ביטוי לכוחו ועוצם ידו של האדם.

ברגעים אלו מצוה התורה להזכר ביציאת מצרים ובאכילת המצה המתלווה אליה, ובתקופת המדבר, ואכילת המן המתלווה אליה ומסמלת אותה:

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (שם יד-יח)

החמץ, מצד אחד, מבטא את שלמותה של המציאות. הקב"ה נתן כח בידו של האדם ליצור, לבנות ולרומם את החיטה אל הלחם, אל החמץ. מאידך רובצת לפתחו סכנת פגם האמונה. על כן, מלמדנו הזהר הקדוש, צריך לעבור מהלך שלם על מנת להגיע אל המדרגה המתוקנת והבריאה שבה אפשר לאכול חמץ ולהקריבו לד', בלי לחטוא בחטא הגאוה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.

ספירת העומר רותמת את ימי הקציר לחוויה של הנפה לד', המלווה בהכרה כי כל החדש שיש לי לד' הוא, והוא הנותן לי כח לעשות חיל.

בתחילת הקציר, החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא. אף המנחה המובאת באה כפי שהיא, עומר שעורים מן הטבע לא טחון, לא בצק או לחם, ואפילו לא מצה. כל מעורבות והשתתפות של האדם, מחמיצה את העומר ועלולה להפיל את האדם שאמונתו בוסרית עדיין, בפגם האמונה. על כן הוא מניף לד' את העומר בראשוניותו. בנקל, גם במדרגה זו של האדם, ההנפה מרוממת את העומר הבלתי מעובד המייצג את המציאות הטבעית ללא השתתפות האדם בה, כשייכת כולה לד'.

לאחר ארבעים ותשע יום של בירור ותיקון האמונה, בהם מפנים האדם את ההנפה הראשונה של העומר ומכיר בכך כי הכל מאת ד' יתברך, ניתנת לו האפשרות להשתתף עם ד' ביצירה ובבריאה. הוא לוקח את החטים ובכוחו והבנתו הופכם ללחם, ולא לסתם לחם כי אם לחמץ המבטא את סגולתו של האדם בתוספת יסוד הרוח שניתן בו[15]. בסופו של התהליך האדם מתעלה למדרגת האמונה שבה גם החמץ, הכולל בתוכו את כוחו ואת מעשה ידיו של האדם, כולם מונפים לד' ומוקרבים על המזבח.

מנחה חדשה

שתי נקודות חשובות עליהן יש לעמוד, קשורות למעבר מן השעורה אל החיטה ומהתרת החדש בגבולין להתרתו במקדש, ונראה כי הדברים מתבהרים בדברי השפת אמת:

וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל (שפת אמת שבועות תרל"ז)

השפת אמת מסתמך הגמ' בחולין ה' ע"ב ומבאר כי 'אדם ובהמה תושיע ד', מתייחס לשתי מדרגות הקיימות באדם: מדרגת בהמה ומדרגת אדם. כך מביא האדמו"ר הזקן, בעל התניא, ביחס לנפש הבהמית:

אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה (תניא, פ"ז)

השעורה, מאכל הבהמה, מבטאת את הצד הבהמי - חיוני שבאדם. מדובר במדרגה הטבעית המתייחסת לגופו של האדם, לאינסטינקטים שבו ולקיומו הפיסי.

החיטה, מאכל האדם, מבטאת את הצד הרוחני המרומם את האדם על פני כל יצורי תבל. זוהי המחשבה, התבונה והדעת, אשר מעל כולנה עבודת האלקים.

פשוט, מלמדנו השפ"א, כי יש להכניע את גופו של האדם, את צרכיו, את קיומו הפיסי, לד'. פשוט, מוסיף ומלמדנו השפ"א, כי על האדם לייחס את כל הישגיו החומריים לד' ולהצהיר על ידי ההנפה כי הכל מאת ד'.

בכדי לאכול מן התבואה החדשה, האדם צריך לדעת כי כל מזונו מאת ד' - זוהי הנפת העומר בטז' ניסן, למחרת הפסח, יום היציאה ממצרים.

אולם החידוש הגדול, מלמדנו השפ"א, הוא בתובנה של הנפת לחם הביכורים בחג השבועות, המלמדת אותנו כי גם 'אחר כל ההשגות צריכין גם כן להכניע עצמו ולהאמין בהשם'.

הנפת לחם הביכורים מתירה את החדש במקדש ומאפשרת להביא מנחה חדשה. עד אז, מותר לאדם לאכול מן התבואה החדשה, מפני שהוא הפנים והבין כי כל מזונותיו מאת ד', אולם עדיין אסור לו להקריב מנחה מן התבואה החדשה, מפני שההבנה כי גם עבודת ד' שלי, גם ההשגות הרוחניות שלי, גם התפילות שלי, הכל מאת ד', היא מדרגה חדשה הזוקקת עבודה בפני עצמה.

החיטה ולחם החמץ שהאדם מביא בשבועות, מבטאות את הנפש האלקית שבו[16], שהיא המקור לכל השגותיו הרוחניות, לכל חידושיו בתורה, וכמו שעל התבואה החדשה צריך להביא ביכורים ולהניף לד' ולומר - הכל שלך, כך גם על המנחות שאנו מקריבים לד', תפילותנו, השגותינו בתורה, על כל החדש הבא לנו בעולמנו הרוחני צריך להביא ממנו ביכורים לד', להניף ולומר גם חדש זה שלך הוא.

זהו גם הסוד הגדול של המעבר מחג הפסח לחג השבועות. חג הפסח הוא ביטוי לשחרורו הפיסי של עם ישראל בכלל ועובד ד' בפרט מן המיצרים שכבלו אותו במסגרת העולם החומרי והפכוהו לעבד. בני ישראל יצאו ממצרים כבהמה שהוסר עולה מעליה. אולם בשבועות, לרגלי הר סיני, קנו ישראל מקבלי התורה מעלה חדשה - מעלת החיטים, היא מעלת ההשגה הרוחנית והדעת. בשבועות איננו מתעסקים בגופם של ישראל אלא בנשמתם.

למחרת הפסח, מניפים אנו את גופנו בדמות עומר שעורים ואומרים שייך הוא לך ד', וכל מה שהוא צריך וכל מה שהוא מקבל, מאיתך הוא, אולם בחג השבועות, מניפים אנו את רוחנו ונשמתנו, בדמות לחם חיטים, ואומרים אנו גם זה שייך לך, גם השגותינו, גם תפילותינו. מבקשים אנו להתיר את המנחה החדשה, במקדש שבקרבנו.

את הגוף השארנו בגבולין והוא כבר הותר בחדש, כבר בעיצומו של חג הפסח - חגו של הגוף הישראלי, אולם את הנשמה שבמקדש הפנימי שבנו, טרם היתרנו ולשם כך מקריבים אנו את מנחת הביכורים בחג השבועות - חגה של הרוח הישראלית, וכך מביא השפ"א במקום אחר, ובקיצור דברים אומר את כל התורה כולה על רגל אחת:

הלימוד בליל שבועות עפ"י אומרם ז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה. וזה הכנה להחדש
(שפת אמת, שבועות תר"מ)

קבלת הישן, על פי השפ"א, היא היא ההנפה בלימוד התורה, המתירה את החדש.

מי שאיננו שומע בישן, מלמדנו השפ"א איננו רשאי לחדש חידושים בתורה.

לא רק אכילה וצבירת ממון מצריכים בירור, זיכוך ושמירה, כי אם גם הקרבת מנחה לד', זוקקת את ההנפה המאפשרת הפנמת תודעה עמוקה שהכל שייך לד', וכשם שהנפת לחם הביכורים, לחם החיטים, היא המתירה את הקרבת המנחה החדשה לד', כך קבלת הישן, ההסתמכות על המסורת, התובנה כי אינני אלא חוליה אחת קטנה בשרשרת גדולה וארוכה של מסירת תורה ממעמד הר סיני ועד לנצח נצחים, ההפנמה כי כל חידוש שיזדמן לי בלימודי הוא מתנת אל וחסד חינם, כל אלו הם ההנפה המתירה את החדש בלימוד התורה.

ואולי אף נוסיף ונרחיק לכת בהרחבת הדברים:

ספירת העומר המלווה בהנפה לפני ואחרי, מלמדת אותנו כי כל התחדשות, כל התחלה, כל השגה, כל קפיצת מדרגה, זוקקת הנפה והפנמה וזכירה כי ד' יתברך: הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.


[1] הדבר מוכח מן העובדה כי כל חג 'זוכה' לדיבור מיוחד של ד' אל משה - 'וידבר ד' אל משה לאמר': חג הפסח וחג המצות נהנים מן הדיבור המתחיל בתחילת הפרשיה (שם פס' א'); ראש השנה (כג'); יום כיפור (כו'); סוכות (לג'). דיבור נוסף אל משה מופיע בתחילת הציווי על הבאת העומר והספירה, ותחת דיבור זה, מופיע גם חג השבועות (ט-כא).

כבר עמד על כך הרמב"ן: 'דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר, אמר הכל בפרשה אחת...' (רמב"ן, ויקרא כג,י).

[2] בניגוד לשיעורים הקודמים, בשיעור זה נקדיש נתח גדול ואולי אפילו מרכזי לפסוקי התורה ולחז"ל, ורק לקראת סופו ניגע ברעיונות מעולם החסידות ומעולם הסוד - עם מבקשי הסוד והחסידות הסליחה.

[3] לא נכנס בדברים אלו לפולמוס הידוע שבין חז"ל לבין הצדוקים בדבר הביטוי 'ממחרת השבת', ונקבל את מסורת חז"ל כפשוטה.

[4] בעונה זו, טרם נמלאו החיטים, על כן מדובר במנחת שעורים.

[5] להלכה, גם עומר זה כנראה נטחן אולם עדיין ללא שום עיבוד מיוחד, ועל כן נתייחס לפסוקים כפי שהם, על פיהם מובא העומר כמות שהוא.

[6] בהמשך פרשת המן, מתגלה לנו נתון משמעותי נוסף: 'וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוא' (שם לה-לו). נתון זה מלמדנו כי עשירית האיפה היא הכמות האולטימטיבית להבאת מנחות, היא העומר - מנת יומו של אדם, ואותה הוא מביא כמנחה לד'.

[7] דוקא ביטוי זה: 'ממחרת הפסח' יוצר בעיה, שהרי אכילת התבואה החדשה, מותרת בטז' ניסן - יום הנפת העומר, בעוד ש'ממחרת הפסח' לכאורה מתייחס לטו' בניסן שהוא יום המחרת ליד' בניסן שהוא חג הפסח על פי התורה, כפי שמופיע במפורש: 'וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָים' (במדבר לג,ג). חלק מן הפרשנים מתעלמים מפסוק זה ומבקשים לפרש 'ממחרת הפסח' כט"ז בניסן: ממחרת הפסח - ממחרת יום א' של פסח, שהוא זמן הקרבת העומר, וקרבו העומר, והדר אכלו (מצודות דוד, שם).

לעומת זאת חלק מן הפרשנים אכן מפרשים בהסתמך על הפסוק שהבאנו, כי 'ממחרת הפסח' הכוונה לטו', וממילא לא מדובר באכילת התבואה החדשה כי אם הישנה (רד"ק), אלא שלשיטתם קשה האופן שבו מתוארת אותה האכילה: 'מצות וקלוי בעצם היום הזה' תיאור המזכיר את האיסור 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה', וממילא מתבקש לומר כי 'עצם היום הזה' הוא טז' שבו הותר לאכול לחם וקלוי.

[8] נזכיר שהיום הראשון חל בטז' בניסן, יום שבו החמץ נאסר לגמרי גם בבתים - חג המצות.

[9] מפאת קוצר היריעה, נשאיר בצד את: הזרוע המבושלת מאיל השלמים של הנזיר במלאת ימי נזרו יחד עם לחם אחד מכל סוג (במדבר ו,יט-כ); מנחת הסוטה (במדבר ה,כה); כבש האשם עם לוג השמן של המצורע (ויקרא יד,יב,כא,כד) שאף הם היו מונפים, אך הם דורשים עיון בפני עצמו.

[10] הלויים באים תחת הבכורות שהיו אמורים לעבוד את עבודת המשכן כנציגי בני ישראל. בניגוד לכהנים המופרשים ומובדלים לעבודת ד', הבכורות היו אמורים לבוא מכל משפחה ובכך לאפשר לכל משפחה בישראל להיות שותפה בעבודת המקדש. הלויים הבאים תחת הבכורות, נסמכים על ידי כל ישראל להיות נציגיהם - וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ד' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם (במדבר ח,י), ובתור נציגי ישראל הם מורמים ומונפים לעבודת המשכן.

[11] כך מסופר על בני עלי: 'וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לוֹ [לא] כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה' (שמו"א ב,יג-טז).

זוהי הסכנה הרובצת לפתחם של הכהנים המקבלים דרך קבע את מתנותיהם מן הזובחים והמקריבים.

[12] הביטוי "לפני ד'" מצורף דרך קבע למצות ההנפה.

[13] עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו (ויקרא ז,יג).

[14] לא נעסוק בזיקה שבין שני חריגים אלו בשיעור זה. עיין ברמב"ן ויקרא כג,יז המבקש לקשור ביניהם. נציין שעל פי ההלכה החמץ לעולם איננו קרב על המזבח, וגם במקרים אלו לאחר הנפתו הוא ניתן לכהנים, אולם עצם הבאת חמץ היא החריגה. ומרתקים דברי הזהר הקדש המתייחס ללחם זה כאילו הוקרב ממש על המזבח. עוסקים בכך מפרשי הזהר, ואכמ"ל.

[15] כאמור, עוד מאפיין המתחדש בהנפת הביכורים הוא קיומו של קרבן שלמים, בניגוד להנפת העומר שם יש רק עולה. השלמים מבטאים את שותפותו של האדם ביחד עם הקב"ה, והדבר בא לידי ביטוי באכילה המשותפת.

[16] ונזכיר שוב את דברי ר' נתן על היסוד הרביעי המצטרף לחמץ הוא יסוד הרוח.