חג לאילנות? (תהילים כ`ט)

  • הרב עדיאל זימרן

חג לאילנות? (תהילים כ"ט)

במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שימוש בטבע כמטאפורה לעוצמתו של הקב"ה: "השמיים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". הפעם נעיין בפרק העוסק בפן מעט שונה של היחס בין הקב"ה לבין הטבע, ומתוך הדברים ננסה להגיע לרעיון הנוגע לט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות.

"מִזְמוֹר לְדָוִד, הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ, הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵ-ל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים. קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ. קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד. ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כ"ט).

הנטייה הטבעית של האדם המביט בטבע היא לייחס לטבע אין-סופיות. איננו יכולים להבחין בהתחדשותו של הטבע, ובעינינו נראה כאילו אנו בני האדם נולדים ומתים אך הבריאה היתה מעולם ותהיה לנצח. זאת הסיבה לכך שבני האדם בעבר היו עובדים את השמש ואת הירח: בעיניו של האדם, בן החלוף, השמש והירח נראים כקיימים לעד, ולכן ייחסו להם כוחות אלוהיים.

המזמור שהבאנו מתאר שאף הטבע נתון למרותו של מלך כל הארץ. בתחילת המזמור, הטבע נקרא שלא ליטול את הכבוד לעצמו, אלא להעניק אותו למלך הכבוד: "הבו לה' בני אלים". לדעת אבן-עזרא, "בני האלים" הם גרמי השמיים, וכל הגורמים המקבלים את כוחם מהקב"ה נקראים להכיר בגדולתו של הא-ל ולתת לו את הכבוד.

בהמשך המזמור, המשורר מנמק מדוע הטבע צריך להעניק את הכבוד לקב"ה - שכן ה' הוא המושל בטבע: "קול ה' שובר ארזים... קול ה' יחיל מדבר... קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות...". בפסוקים אלה מודגשת שליטתו של הקב"ה בטבע. הקב"ה - הוא שמחולל את שירת השדה ואת מחול האיילות.

סופו של הפרק מדגיש בצורה חזקה ביותר את נצחיותו של הקב"ה. בניגוד לטבע הנברא, הקב"ה הוא ראשון והוא אחרון: "ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם". המבול הוא סימן לכך שהיתה תקופה בה הטבע הושמד כליל מעל פני האדמה, וה' היה מלך לבדו על כל הארץ. בסיום זה מודגש כי הקב"ה אינו תלוי בטבע וקיומו הוא נצחי, בניגוד לטבע - שנברא ע"י הקב"ה, הושמד במבול ונברא מחדש.

ייתכן שהבנת המזמור צריכה להאיר באור חדש גם את ט"ו בשבט - היום המסמל את התחדשות הטבע, "ראש השנה לאילנות". בנגוד לימי ההולדת המוכרים לנו, בהם מכבדים את בעל השמחה החוגג את יום ההולדת, בט"ו בשבט אנו חוגגים את יום ההולדת לאילנות כדי להעניק כבוד לקב"ה, שאין לו ראשית או 'יום הולדת', אך הוא שיצר את הכל.