חובת הזהירות בנזקי בעלי חיים

  • הרב אביעד ברטוב

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה

א. מעלת החי

אחד המאפיינים של חברה חקלאית הוא שימוש נרחב בבעלי חיים, לצריכת בשר וכבהמות עבודה. בחברה זו נמצאים בעלי חיים רבים במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, ונוכחותם עלולה לייצר נזקים רבים; ואכן, חלק גדול מדיני נזיקין עוסק בנזקי בהמות.[1]

כבר בימי גן עדן הקב"ה נותן לבני האדם את הרשות להשתמש בבעלי חיים לצרכיהם:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹוקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹוקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

(בראשית, א', כח).

אולם, רק לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול את בעלי החיים:

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" (בראשית, א', כט - ל)[2] - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל"[3] (שם, ט', ג).

(סנהדרין נט:).

הרמב"ן, בפירושו לתורה, מסביר מדוע תחילה נאסר על האדם לאכול חיות ולאחר מכן הדבר הותר לו:

והיה זה[4] מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת, ג', כא).

וכאשר חטאו, ו"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית, ו', יב) ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.

(בראשית, א', כט).

מעלת נפשם של הבהמות 'מדמה' אותם ל"בעלי הנפש המשכלת" דהיינו לבני אדם, והרמב"ן מזהה שני אלמנטים מרכזיים בבעלי חיים בהם יש דמיון לבני אדם: בחירה בתחום המזון ובסיפוק צרכיהם ו'טובתם'; ורצון לחיים, הכולל המנעות מן המוות ומצער הגוף.

תפיסת בעלי החיים כ"בעלי נפש" וכבעלי רצון משפיעה גם על דיני הנזיקין של בעלי חיים, כפי שנראה בהמשך השיעור.

ב. סדר הלכות נזקי ממון ומשמעותו

כעת נעבור לעיסוק בתמונה הרחבה יותר של נזקי בעל חיים בתוך מערכת דיני הנזיקין. המשנה בתחילת מסכת בבא קמא מונה את ארבעת 'אבות' הנזיקין - שור, בור, הבעה והבער. האבות הם כללים והכללות ל'נזקי ממון', דהיינו נזקים הנגרמים על ידי ממונו של האדם, בניגוד ל'אדם המזיק', דהיינו נזק אשר נגרם על ידי האדם באופן ישיר. המקור לאבות הנזיקין הוא פסוקי התורה בפרשת משפטים (שמות, כא" - כ"ב), העוסקים במגוון רחב של נזקים. בחינת סדר הופעת הנזקים מן התורה ועד למשנה תורה תגלה תופעה מעניינת:

פרשת משפטים (שמות, כ"א - כ"ב)

מסכת בבא קמא (פרק א', משנה א)

הלכות נזקי ממון

שור (כ"א, כח - לב)

שור

שור (פרקים א' - ב')

בור (שם, לג - לד)

בור

הבעה (פרקים ג' - ה')

הבעה (כ"ב, ד)

הבעה

בור (פרקים י"ב - י"ג)

הבער (שם, ה)

הבער

הבער (פרק י"ג)

 

 

כפי שניתן לראות, המשנה משמרת את סדר הופעת אבות הנזיקין של התורה, אך הרמב"ם שינה את הסדר. נראה שהסיבה לכך היא הקשר הענייני שבין שור לבין הבעה, שכן שני אבות אלו הם נזקים אשר נגרמים על ידי בעלי חיים: הרמב"ם עוסק תחילה בנזקים אשר נגרמים על ידי בעלי חיים (שור והבעה), ולאחר מכן הוא עוסק בנזקים האחרים (בור והבער). יתר על כן: נראה שהרמב"ם סידר את ארבעת אבות הנזיקין בשני זוגות, שור/הבעה וְ-בור/הבער, כאשר יש קשר בין החלקים המקבילים בין הזוגות, דהיינו ישנם מאפיינים דומים לשור ולבור מחד ולהבעה ולהבער מאידך. ניתן למצוא את הבסיס לקשרים אלו בפירוש הרש"ר הירש על התורה:

שלושה שמות להם לבעלי - חיים: "חיה" - מבחינת חייהם העצמאיים של בעלי - החיים, הסגורים בתוך עצמם; "בהמה" - מבחינת השתעבדותם לשלטון האדם, שהם משמשים לו כ"במה"; ולבסוף: "בעיר" - זה שהולך רק אחרי דחפיו הטבעיים ושבוי ברשתם ללא תבונה, הווה אומר: "בער" (עי' פי' בראשית א, כד - כה; מה, יז). קיבל אדם לרשותו בעל - חיים, הרי שנטל על עצמו את האחריות על מעשיו, ובייחוד על אותם מעשים שהוא עושה מכוח טבעו בתורת "בעיר". עליו לתת את דעתו על שמירת המעשים הטבעיים של בהמתו, שלגביהם היא בבחינת "בער", לבל יגרמו נזק לרכוש זולתו. בשעה שקנה אותה, עשה עצמו אפוטרופוס לבהמתו, שדרכה ללכת אחרי יצריה. ויש לומר שמטעם זה כתוב כאן בעירה (קרי: בעירו), לאמור: בעל השור לא שמר את שורו שמירה נאותה, "גברית".

(שמות, כ"ב, ד).

לנזקי בעלי החיים קיימים שני מופיעים: נזקים הבאים כתוצאה מדחפיהם הטבעיים אותם האדם צריך למשטר, ובלשון הכתוב - 'בער', דהיינו אב הנזיקין הבעה. לאופי השמירה של הבעלים בנזקים אלו יש דמיון רב לנזקי אש, אב הנזיקין הבער, שגם דרכה לילך ולהזיק (ב"ק י.), ודהיינו להתפשט, ועל האדם לשומרה. המופע השני של נזקי בעלי חיים הוא הנזקים שאינם תוצר של הדחף הטבעי של בעל החיים, אלא התנהגותם המרושלת שלא לוקחת בחשבון את השלכותיה. בכך, בעל חיים שהלך ותוך כדי הליכתו מעך חפצים העומדים בדרכו (אב הנזיקין שור) דומה לאב הנזיקין בור, שכן שניהם מהווים סוג של 'תקלה' (אלא ששור הוא תקלה דינמית ובור הוא תקלה סטטית). על הבעלים מוטל לשמור על שני סוגי הנזקים - גם אלו אשר נגרמים מתוך הדחפים הנפשיים של הבהמות וגם אלו אשר נגרמים מהתנהגותם הרשלנית.

ג. פטור שן ורגל ברשות הרבים

לחיובי ארבעת אבות הנזיקין יש מערכת סייגים והגבלות הבאים להסדיר חיים משותפים במרחב הציבורי, דהיינו לאפשר לבעלים להשתמש בבהמות בצורה סבירה מחד, ולהגן על רשות הרבים מנזקי הבהמות. למשל, נזקי שן ורגל פטורים ברשות הרבים (ב"ק כה:), וכך מסביר הרמב"ם פטור זה:

...מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה...

(הלכות נזקי ממון, א', ח).

דהיינו, כאשר יש לבהמה רשות להלך (רשות הרבים) אנו יוצאים מתוך נקודות הנחה שנזקי שן ורגל הם בלתי נמנעים, ולכן אנו פוטרים את הבעלים. הנחת היסוד של הסבר זה היא שכאשר יש צפיות גבוהה לנזק, אנו מצפים מן הניזק לשמור את עצמו מן הנזק. במורה הנבוכים הרמב"ם מרחיב בהסבר דין זה:

וזה ששן ורגל ברשות הרבים פטור, שהוא ענין שאי אפשר לשמרו, ומה שיבא מהן מנזק גם כן שם הוא מעט. ומי ששם דבר ברשות הרבים הוא שפשע בנפשו, ונתן ממונו לאבוד, ואמנם יהיה חייב על השן והרגל בשדה הניזק...

(מורה הנבוכים, ג', מ).

כאן הרמב"ם מציע סיבה נוספת לפטור שן ורגל ברשות הרבים - הקושי של הבעלים למנוע את הנזק מגדיר את הניזק כרשלן. בשפה משפטית מודרנית, בפטור רגל אנו מוצאים מעבר של חובת הזהירות מן המזיק לניזק.

ד. היזק בהמה לשדה פתוח

דוגמה מאלפת למערכת האיזונים של אבות הנזיקין היא מקרה של שדה שאינה מוקפת גדר באזור חקלאי, אשר חדרה אליה בהמה שרעתה בסמוך (ב"ק כג:) והזיקה לשדה. לדעת אביי, בעל הבהמות פטור שכן הוא יכול לטעון שעל בעל השדה מוטל לגדור את שדהו, ואילו לדעת רב יוסף בעל השדה לא חייב לגדור את שדהו והוא יכול לטעון שעל בעל הבהמות מוטל לשמור עליהן. לדעת תוספות (שם, ד"ה "יכלי למימר"), אביי לא הציג עמדה עקרונית אלא פסק בנוגע למקרה ספציפי, שכן בסוגיה בדף יט:, "אכלה מצידי החנות", אנו רואים שבנזקי שן לא מוטל על בעל חנות לגדור אותה. אולם, לדעת רבנו חננאל (ב"ק כג:) סברתו של אביי תקפה גם למקרים אחרים של נזקי שן, ולמעשה גם רב יוסף קיבל את עמדתו. השו"ע (חו"מ, שצ"ז, א) פסק כדעת בעלי התוספות, שבמקרה ובעל השדה לא גדר את שדהו בעלי הבהמה פטור. בבית יוסף ר' יוסף קארו סבור שזוהי גם עמדת הרמב"ם; ברם, בהלכות נזקי ממון לא מצאנו מקור מפורש לכך, כפי שכותב הש"ך:

בב"י כתב שכך הם דברי הרמב"ם פרק ה' מהלכות נזקי ממון. ועיינתי שם בכל דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון, חפשתי ולא מצאתי דבר מזה. ואי משום שכתב הרמב"ם שם שחייב לשלם כשהזיקה הבהמה בשדות אחרות, אין ראיה, דהא בקרא נמי כתיב "ובער בשדה אחר" (שמות, כ"ה, ד) ומוקמינן לה בש"ס כשגדר וחתרה או נפל בלילה.

(חו"מ, שצ"ז, ס"ק א).

לענ"ד, מתוך דברי הרמב"ם במורה הנבוכים אותם ציטטנו לעיל, ניתן להביא סיוע להבנת הש"ך בדעת הרמב"ם. מי ששם פירותיו ברשות הרבים ללא השגחה 'הוא שפשע בנפשו ונתן ממונו לאבוד'. במילים אחרות אנו רואים שבכל הקשור לנזקי בעלי חיים, קיימת גם חובה זהירות תמידית על הניזק לשמור את עצמו מבעלי החיים.

רש"ר הירש מוצא הד למחלוקת זו בפרשנות הפסוק המהווה מקור לנזקי מבעה - "ושלח את בעירו וביער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות, כ"ב, ד) ורש"ר הירש מסביר מדוע הכתוב פתח בשדה וסיים בכרם ושדה:

לפי זה אפשר אולי לבאר את ייתור לשון הפסוק: "כי יבער - איש שדה או כרם", שהרי די היה לומר: כי ישלח איש את בעירו ובער בשדה אחר. נראה ששדה וכרם נבדלים זה מזה - דווקא ביחס לשאלה העומדת כאן לדיון. שדה הוא ברגיל שטח פתוח שאין לו גדר, ואילו כרם הוא שטח מוגן וגדור. הבדל זה יוצא ממקראות הרבה, ובייחוד הוא בולט לעין בבמדבר כב, כג - כד: אתונו של בלעם נטתה מן הדרך "ותלך בשדה", אך לאחר מכן היא עמדה "במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה". לפי זה נראה שזה פתרון הרישא שבפסוק שלנו: אם יניח אדם לבהמתו להזיק בשדה פתוח או בכרם גדור - והרי זה מבטא את דעת התוספות, רי"ף ורמב"ם. לפי הדעה האחרת ירמוז "כרם", שתנאי הגידור חל גם על "שדה": "שדה דומיא דכרם".

רש"ר הירש מסביר שכרם הוא מקום גדור ואילו שדה הוא מקום פתוח. לדעת התוספות וסיעתו, הכתוב הזכיר שדה או כרם ללמדך שנזקי מבעה הן בין אם המדובר במקום גדור ובין אם מדובר במקום פרוץ. לעומת זאת, לדעת רבנו חננאל וסיעתו כרם בא ללמד על שדה - רק במקום גדור בעל הבהמה חייב.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   אחד עשר מתוך ארבעה עשר הפרקים שבהלכות נזקי ממון עוסקים בנזקי בהמה.

[2]   הציטוט המלא הוא:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלוֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

[3]   הפסוק המלא הוא:

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

[4]   האיסור הראשוני לאכול בעלי חיים.