חולין דף ה – האם קבלת או דחיית קרבן ממומר תלויה ברצוננו?

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא מקשה על הוראתו של רב ענן (שאמר שמותר לאכול משחיטתו של ישראל המומר לעבודה זרה) מהברייתא העוסקת בקרבנות נדבה:
"מיתיבי: מכם – ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם – בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה – להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא".
בגמרא למדים שהמילה 'מכם' ממעטת שרק לחלק מעם ישראל הרשות להקריב הקרבן – כוונת הכתוב להוציא את המומר מכלל אלו הרשאים להביא קרבן נדבה.
בהמשך למדים מהברייתא שאין מקבלים קרבנות ממומר לנסך יין לעבודה זרה וממי שמחלל שבת בפרהסיא, משום שאלו שתי עברות חמורות ביותר שהעובר עליהן כופר בעיקרי האמונה.
אם כן, יוצא שמומר לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא נחשב כמומר לכל התורה כולה ולכן תהיה שחיטתו פסולה – בניגוד לדעת רב ענן.
בהמשך נאמר שלמדים את הדין, שאין מקבלים קרבנות ממומר, ממקום אחר, ובגמרא מובאות שתי דרשות – הראשונה מקורה בחיוב קרבן חטאת יחיד והשניה מקורה בחטאת נשיא:
"מעם הארץ – פרט למומר...
אשר לא תעשינה בשגגה ואשם – השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו".
שתי הדרשות ממעטות את המומר, שאינו יכול להביא קרבן חטאת אף כשחטא בשוגג. ברם, מדברי רש"י בפירושו על הגמרא משתמע שאין מדובר בכך שמומר אינו יכול להביא קרבן, אלא שאין מקבלים ממנו קרבן:
"להוציא המומר – שאין מקבלין נדבתו".
באופן זה התנסח גם הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות ג, ד):
"ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל".
ויש לעיין: אם מומר אינו בתורת קרבן כלל – שיכתבו זאת בפירוש. מדוע משתמע מדבריהם כי הדבר תלוי בהסכמתנו לקבל את הקרבן? האם ניתן להבין מכך שאם בכל זאת יפריש המומר קרבן תחול עליו קדושה?
הבנה מעין זו דוחה הגמרא:
"ואמרינן, מאי בינייהו... חדא בחטאת, וחדא בעולה. וצריכי, דאי אשמעינן חטאת, משום דלכפרה הוא, אבל עולה דדורון הוא – אימא לקבל מיניה; ואי אשמעינן עולה, משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא – אימא לקבל מיניה, צריכא" (חולין ה, ב).
כלומר: אם היה לנו רק המיעוט מהדרשות על קרבן חטאת – היינו עשויים לחשוב שרק מהבאת חטאת המומר נתמעט, משום שאינו ראוי להתכפר על עבירות שעשה במזיד, אבל קרבן נדבה אין סיבה למנוע ממנו להביא; ואם היה נלמד רק המיעוט מהדרשה על קרבן נדבה – היינו עשויים לחשוב שרק ממנו נתמעט משום שאין זה קרבן חובה ואין ראוי לקבל נדבה ממי שמזלזל במצוות, אבל חטאת – שהבאתה היא חובה על מי שחטא בשגגה – היינו חושבים שגם מומר יהיה צריך להביא. לכן צריך שני מיעוטים אלו, ללמדנו שאין מקבלים ממנו קרבן כלל. מכך גם משמע שהמומר מופקע לגמרי מקרבנות, ואף אם יפריש לקרבן לא תחול קדושה כלל.