חולין דף כו – החליצה והמיאונין בשלשה

  • הרב ירון בן צבי
סוגייתנו עוסקת ביתומה שאמה או אחיה קדשו אותה כשהיא קטנה, והנידון הוא עד מתי יכולה אותה יתומה למאן. המשנה קובעת שכל עוד יכולה היתומה למאן אין היא ראויה לחלוץ אם נפלה ליבום.
דין מיאון הוא תקנת חכמים, בעוד שדין חליצה הוא מהתורה. אולם מהגמרא בסנהדרין (ב ע"א) נראה שיש השוואה מסויימת בין שני הדינים:
"החליצה והמיאונין – בשלשה".
רש"י על הגמרא בסנהדרין אומר :
"יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, יוצאה בלא גט במיאון, כל זמן שלא גדלה תחתיו, ובשלשה בעינן, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה, דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה".
המפרשים הסתפקו כעין איזה דין דאורייתא תיקנו חכמים את המיאון (בשלושה) – יש מפרשים שאומרים שהכוונה לגט, אך דבר זה תמוה, שכן גט כשר גם אם לא נעשה בפני בית דין כלל. המהר"ם שיף מפרש שתיקנו המיאון כעין חליצה, והשוו חכמים את המיאון לחליצה מכיוון ששניהם מתירים את האשה להינשא לאחרים באמירה בלבד (ללא צורך בגט כמו בגירושין); ומכיוון שבחליצה יש צורך בשלושה – תיקנו כחמים שגם במיאון יהיה צריך שלושה.
בנוגע לאיכות הדיינים נאמר במשנה ביבמות (פרק יב, משנה א):
"מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות".
כלומר – ניתן להסתפק בהדיוטות בלבד. לא ברור למסקנה האם הכוונה שדי שידעו אותם דיינים כוונת הפסוקים, פירוש המילים (היבם והיבמה) כעין דיינים או לבקיאות כללית בדיני חליצה. ואילו בנוגע למיאון נחלקים במשנה בית שמאי ובית הלל (יבמות פרק יג משנה א):
"בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין".
מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל היא האם צריך דיינים מומחים או לא – לדעת בית שמאי צריך ולדעת בית הלל לא.
הביאור הפשוט לכך שאין צורך במומחים הוא כי אין צורך בפסיקה. כלומר – שֵם בית דין קיים גם ללא מומחים, על ידי עצם ההצטרפות של השלושה, והמומחיות נדרשת על מנת לפסוק. מכיוון שבחליצה תפקיד בית דין אינו לפסוק אלא להיות שותף בטקס, אין צורך במומחים. באופן דומה מצינו בדברי הרמב"ן הוה אמינא לקדש את החודש בשלושה הדיוטות, ובדברי רש"י שניתן לעשות זאת ללא עדות.
אמנם, הנחה זו – שחליצה איננה דין ועל כן אינה מצריכה פסיקה – הינה הנחה בעייתית. הגמרא ביבמות (קד, א) דנה בכשרות חליצה בלילה, כשנקודת המחלוקת היא האם חליצה כתחילת דין או כגמר דין. בין כך ובין כך, מסתבר שיש פה דין ממש. ניתן אולי לומר כי לילה הוא פסול בשֵם בית דין, אך זה דחוק מאד. הסבר אחר הוא על פי רש"י, שהבעיה אינה עצם החליצה אלא השלכותיה לגבי הכתובה. אמנם אז צריך לומר שדין חליצה כדין הודאות והלוואות, ולמאן דאמר שבהודאות והלוואות ההסתפקות בהדיוטות היא דרבנן – כך גם בחליצה.