חולין דף כז – שחיטת שני סימנים בעוף

  • הרב ירון בן צבי
לדעת רבי, שלהלכה נפסק כמותו, קיבלנו בתורה שבעל פה את דיני השחיטה וביניהם החיוב על שחיטת עוף בסימן אחד.
לדעת רב יהודה בשם רבי יצחק בן פנחס, מדין תורה אין חובה לשחוט את העוף לשם התרת אכילתו, ודי בשפיכת דמו על ידי נחירת סימניו או עקירתם. חכמים תיקנו דין שחיטה לעוף על אף שמהתורה לשם התרת בשר העוף באכילה די בהמתת העוף גם לא בדרך של שחיטה (ראה על כך עוד בעיון על דף כ).
על דברי הגמרא: "איבעית אימא: אאחד בעוף", כתב רש"י שחכמים הצריכו לשחוט את שני הסימנים בשל החשש שהשוחט לא ישחט את רובו של הסימן. הרש"ש כתב שאין סיבה לחשש שמא לא ישחט את כל הסימן, ולכן הסביר שהצריכו חכמים לשחוט שני סימנים גזירה אטו בהמה. מכל מקום, יוצא ששחיטת שני סימנים (לכתחילה) בעוף היא דרבנן וכן לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ר"ן).
על פי הבנה זו יש לשאול – האם גזירת חכמים באה רק לשם הרחקה, משום החשש של החלפת עוף בבהמה, או שמא יש כאן תפיסה יסודית יותר אשר מחייבת גזירה זו?
מהגמרא עולה שלעוף יש מעמד ביניים:
"דרש עובר גלילאה: בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד".
כלומר – מהסתירה בין הפסוקים המדברים על בריאת העוף (פסוק אחד מדבר על כך שהעופות נבראו מן המים, ופסוק אחר מדבר על כך שהעופות נבראו מן האדמה) ניתן ללמוד שהעופות נבראו מהרקק, שהוא גם מים וגם אדמה.
אם כן, ניתן לומר לפי דברים אלה שגם למי שסובר שאין דין שחיטה לעוף מהתורה, קבעו חכמים בהלכה דין שיבטא את היות העוף במעמד ביניים זה – דהיינו, לשם התרת בשר הבהמה באכילה יש לשחוט שני סימנים, התרת בשר הדג באכילה נעשית בעצם אסיפתו (ללא שחיטה כלל), וחכמים תיקנו שחיטת עוף בסימן אחד לבטא את מעמד העוף שהוא בין הים והיבשה.