חולין דף כט – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף כ"ט עמוד ב' מביאה מחלוקת בין האמוראים בהגדרת פעולת השחיטה:
"אמר ר"ש בן לקיש משום לוי סבא: אינה לשחיטה אלא בסוף, ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף".
לדעת ר' יוחנן השחיטה היא מעשה מתמשך, ופעולות שונות שהתבצעו במהלכה משפיעות על דין הבהמה (כגון אם שחט פסח חוץ לזמנו, שנפסל), או על דינו של השוחט (כגון אם שחט זבח בחוץ, שחייב כרת). ריש לקיש סבור שהכל הולך אחר החיתום, וסיומו של מעשה השחיטה הוא הקובע את החלויות ההלכתיות השונות.
דומה שניתן להטיל סייגים על שתי הדעות. מחד גיסא, מפורש בגמרא שגם ר' יוחנן מודה ששחיטה שבסופו של דבר נפסלה, איננה שחיטה כלל ועיקר, ולא ניתן לראות את השלב הראשון, שקדם לפסול, כחלק מן השחיטה. מאידך גיסא, גם ריש לקיש מוכרח להכיר בכך שכבר ראשית חיתוך הקנה והושט היא חלק מן השחיטה. אילו מעשה זה לא היה מוגדר שחיטה כלל וכלל, הבהמה היתה נטרפת ונאסרת עוד לפני השלמת השחיטה (כפי שקורה כאשר גוי שוחט סימן אחד, ואז שחיטת ישראל לא תועיל לכולי עלמא, שהרי הגוי הטריף את הבהמה).
השאלה המרכזית בסוגייתנו היא מה הסברה העומדת ביסוד מחלוקת האמוראים. אפשר שמדובר על מחלוקת כללית בנוגע לפעולות מתמשכות. רבינו תם (ספר הישר, סימן קנ"ג) קושר את סוגייתנו לסוגיות הלכתיות נוספות שבהן מצאנו מחלוקות דומות. כך, למשל, דנה הגמרא בקידושין (דף י') בקידושי ביאה, ומתלבטת איזה שלב במעשה הביאה יוצר את הקידושין. כמו כן, דנה הגמרא בקידושין (דף מ"ח, ובסוגיות נוספות) בעניין שכירות פועלים: האם הפועל זוכה בשכרו ברגע שהשלים את חובתו, או שמא בכל רגע ורגע הוא זוכה בחלק קטן משכרו.
על פי דרכו של רבינו תם, יש לבסס את המחלוקות השונות על תפיסתנו את הפעולה המתמשכת. לדעת ריש לקיש ישנה מטרה מוגדרת שאותה יש להשיג, ועד להשגת אותה מטרה, הפעולה חסרת משמעות. לעומתו, סבור ר' יוחנן שכדי לעמוד במשימה מוכרחים לעבור דרך כלשהי, ואותה דרך מהווה חלק בלתי נפרד מן המשימה עצמה.
אמנם, מסברה יש מקום להבחין בין הסוגיות השונות שבהן עסקו חכמים בפעולות מתמשכות, ולקבוע אמות מידה ייחודיות לכל אחת מהן בפני עצמה. אך גם אם נבחין בין הסוגיות, ההסבר שהצענו לעיל תקף. לאמור – לדעת ריש לקיש תפקידו של מעשה השחיטה הוא להתיר את הבהמה באכילה. קודם סיומה של השחיטה, הבהמה אסורה באכילה, ועל כן הפעולה כשלעצמה חסרת משמעות. מאידך, לדעת ר' יוחנן אמנם אנו שואפים להתיר את הבהמה באכילה, אך כדי לעשות זאת יש צורך בתהליך כלשהו, המוגדר כולו כמעשה שחיטה.
כדי לחדד את הדברים, נצטט קטע קצר מחידושי המאירי למסכת בבא קמא (דף ע"ב עמוד א'):
"ולענין פסול מחשבה בקדשים מיהא כלם מודים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת".
המאירי סבור שהמחשבות הפוסלות את הקורבן עשויות לחול כבר בראשית השחיטה, ולכולי עלמא. נראה שהמאירי למד את מחלוקת האמוראים בדרך קרובה לזו המוצעת לעיל. לדעת ריש לקיש תהליך השחיטה איננו רלוונטי: השחיטה כשלעצמה אינה אלא פעולה טכנית, שתכליתה בסיומה, ובהיתר הבהמה באכילה. ר' יוחנן סבור שגם בתהליך השחיטה יש משמעות, וזו הסיבה שפעולות שונות רלוונטיות במהלכו.
באשר לקודשים, התורה מגדירה באופן מדוייק את סדר העבודה, הנפתח בשחיטה. ממילא, לא ניתן להתייחס אל השחיטה כתהליך טכני, ועל כורחנו לומר שמדובר על מעשה בעל משמעות, שיש בו חשיבות עצמאית, מעבר לתוצאה המושגת בסיומו. אשר על כן, קובע המאירי שבכל הנוגע לשחיטת קודשים מודה גם ריש לקיש שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
[עיון זה מבוסס על שיעורו של מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל בנושא, כפי שסוכם על ידי הרב מתן גלידאי.]