חולין דף לד – שטהרתה טומאה היא אצל קודש

  • הרב ירון בן צבי
רבי יהושע, בתשובתו לרבי אליעזר, מזכיר את דין "מדרס":
"אמר לו: אף אני לא אמרתי אלא בתרומה, שטהרתה טומאה היא אצל הקדש".
כלומר – חכמים קבעו ששמירת הטהרה על ידי אוכלי תרומה אינה נחשבת שמירה מספקת בשביל אכילת קדשים; אפילו דבר שנחשב טהור אצל אוכלי תרומה, לעניין קודשים חוששים בו שהוא טמא.
המקור לדין הוא מהמשנה במסכת חגיגה (פרק ב משנה ז):
"בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש בגדי קודש מדרס לחטאת יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת".
פרושים, על אף שהיו מקפידים לאכול חולין בטהרה, בגדיהם נחשבים כטמאים טומאת מדרס לכהנים שאוכלים תרומה. זאת מכיוון שיש צורך בשמירה קפדנית יותר מאשר זו הנצרכת לשם אכילת חולין.
אם כן, בנוגע לסוגייתנו, ניתן להבין שעל אף שאוכלי תרומה נזהרים לשמור על בגדיהם שלא יטמאו בטומאת מדרס חמורה, מכל מקום, לעניין קודשים חוששים בכל זאת משום שלא הייתה זו שמירה לשם טהרת קודשים.
שמירה לצורך קודש היא עד רביעי לטומאה, בעוד שלחולין יש לשמור רק עד שני לטומאה. אנשים אשר אוכלים חולין בטהרה נזהרים מטומאה השייכת לחולין – בדרך כלל אנשים נזהרו רק מהטומאה השייכת לדרגה אליה שמרו ולא יותר ממנה משום הקושי שבדבר. על פניו ניתן היה לחשוב שאנשי מעלה (כאלה שידועים כצדיקים וזהירים ביותר בענייני הטהרה), אשר קיבלו על עצמם לאכול אפילו חולין על טהרת הקודש; על אף שבעיקרון הם שומרים רק לדרגה נמוכה יותר, מכל מקום לא יטמאו בגדיהם טומאת מדרס לדרגה שמעל זו שהם באמת צריכים לשמור. זאת מעצם כך שהם מקפידים ביותר.
אולם, נראה שדבר זה באה ללמד אותנו המשנה – שאפילו אנשים כיוסף בן יועזר ויוחנן בן גודגדא, שהיו אנשים זהירים ביותר, אינם יוצאים מן הכלל.