חולין דף לט – ממתי נעשה אדם בחזקת מומר?

  • הרב ירון בן צבי
בסוגייתנו נאמר:
"שוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים – רבי יוחנן אמר: פסולה, ר"ש בן לקיש אמר: מותרת".
כך נאמר גם בסנהדרין (דף ס ע"ב – סא ע"א). התוספות שם (ד"ה ריש לקיש אמר מותרת) מציעים שני הסברים:
א. הבהמה מותרת בהנאה, אבל לא באכילה, משום שאסור לאכול משחיטת מומר.
ב. הבהמה מותרת גם באכילה, משום שבזמן השחיטה עדיין לא היה אותו אדם נחשב כמומר (ורק מהזמן שלאחר שישחוט לשם עבודה זרה יהיה עליו שם של מומר ויאסר בשר הבמה).
השיטה מקובצת אומר שאותו אדם שהקריב לשם עבודה זרה יהיה חייב סקילה מדין עובד עבודה זרה, ואם כן – לא מובן מדוע הבהמה מותרת, שהרי אם השוחט חייב מיתה – לכאורה גם הבהמה הייתה צריכה להיאסר, משום שהשחיטה נעשתה בידי מומר לע"ז. השיטה מקובצת מסביר שבפעם אחת עדיין לא נעשה מומר, משום שעדיין לא הורגל בכך (זבחים י אות א).
מדבריו יוצא שאדם נעשה מומר רק לאחר שהוחזק באותה עבירה. על פניו היינו חושבים שאדם יֵעשה מומר רק לאחר פעמים או שלוש (בהתאם למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בעניין מספר הפעמים הקובעים חזקה), אולם מדבריו מובן שאדם נעשה מומר בפעם אחת בלבד. וכן להלכה, המחלוקת היא האם נעשה האדם מומר בפעם הראשונה רק לאחר שנגמרה השחיטה, ולכן יהיה מותר לאכול את בשר השחיטה, או שאנו מחשיבים אותו למומר כבר מהרגע שבו הוא התחיל בפעולת השחיטה.
בסוגיה מדובר בכך שהשחיטה עצמה לא הייתה לשם עבודה זרה, אלא שהשוחט התכוון בזמן השחיטה לעשות עם הדם בהמשך פעולה לשם עבודה זרה. ריש לקיש אומר שהשוחט יֵעשה מומר רק לאחר הזריקה, משום שלדעתו אין מחשבין מעבודה לעבודה.