חולין | דף מד | הוראת חכם

בגמרא (מד ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים ביחס להגדרת 'פסוקת הגרגרת', האם הכוונה לפסוקה ברוב עובייה (שיעור קטן יותר, וממילא גם מחמיר יותר) או דווקא לפסוקה ברוב חללה (שיעור גדול ומקל יותר). לאחר המחלוקת מובא סיפור של פסיקת הלכה למעשה בשאלה זו:

"ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו רבינו ברוב חללה!
שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא".

בסיפור נאמר שרב חשב בתחילה שיש לבדוק את הגרגרת ברוב עוביה, ולאחר שהעירו לו תלמידיו שלימדם אחרת, שלח את הבהמה לרבה בר בר חנה שבדק ברוב חללה והכשיר אותה ואף קנה ממנה לעצמו. הגמרא מעלה שלוש בעיות שעולות מתוך התנהגותו של רבה בר בר חנה:

א. חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, וכיצד התיר רבה בר בר חנה אחרי שרב אסר?

ב. אין ראוי לאכול מבהמה שהורה בה חכם, וכיצד אכל רבה בר בר חנה מבהמה זו?

ג. לא ראוי שדיין שמתיר דבר יקנה ממנו, משום שהדבר מעורר חשד שמא התיר כדי שימכרו לו בזול, וכיצד קנה רבה בר בר חנה מן הבשר?

נפתח את הדיון בבעיה השנייה, בהמה שהורה בה חכם. הגמרא דורשת שהנביא יחזקאל החמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, ומשמע שהיא מבינה שכך ראוי לכל אדם (או לפחות לתלמיד חכם) לנהוג. כך פסק גם הרמ"א (יו"ד קטז, ז) למעשה ש-"בעל נפש לא יאכל ממנה". הגמרא מיישבת את התנהגותו של רבה בר בר חנה תוך כדי סיוג של דין זה:

כלומר – האיסור בבהמה שהורה בה חכם הוא דווקא כאשר ההוראה הייתה מסברה ולא כאשר היא נובעת ממסורת הלכתית.

מהי משמעותו של חילוק זה? רש"י (ד"ה דתליא) ביאר זאת באופן הבא:

כלומר – בסברה מקומית של חכם קיים תמיד חשש שמא הוא טועה, ולכן אין לסמוך על כך, בניגוד למסורת הלכתית – שבה אין חשש טעות.

אמנם, התוספות (ד"ה היכי) מעירים שסברת "אגמריה סמך" מופיעה גם בגמרא בנדה (כ ע"ב) ביחס לבעיית "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר". בפשט הגמרא שם (וכן מבואר בתוס' שם) מבואר שהחכם השני אינו רשאי להתיר מסברה, אך מותר לו להתיר כאשר הוא סומך על מסורת הלכתית. טעמו של דין "חכם שאסר" נתון במחלוקת ראשונים (עי' ברש"י בנדה שם וברשב"א כאן), אך לכל הדעות אין הוא נובע מחשש לטעות של החכם השני. ממילא קשה להבין: מדוע יש חילוק בדין זה בין סברה ובין גמרא?

משום כך נראה שניתן לבאר את החילוק באופן אחר מרש"י (אשר הוא, לשיטתו, פירש אחרת את הגמרא בנדה כ ע"ב). נראה שכאשר חכם מורה מגמרא אין כאן בכלל מושג של "הוראה". עניינה של הוראת חכם הוא יצירה של פסיקה חדשה מתוך ניתוח חדש של המציאות או דימוי מילתא למילתא. אך העברת המסורת ההלכתית מדור לדור איננה נחשבת כלל כהוראה, אלא כפעולה טכנית של העברת מידע על גדרי האסור והמותר, ולא חלים עליה דינים של "הוראת חכם".

השלכה נוספת לסברה זו ניתן לראות בדברי השולחן ערוך. בגמרא נאמר במספר מקומות שאסור לתלמיד להורות הלכה במקום רבו, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמב, ד). אך השולחן ערוך (שם סעיף ט) מסייג הלכה זו:

"יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו".

כלומר – עצם העברת הידע ההלכתי אינה נחשבת כלל כהוראה, ועל כן מותר לעשותה גם במקום רבו, ודווקא דימוי מילתא למילתא, שיוצר הוראה חדשה, הוא שנאסר.