חולין דף נ – מקיפים בבני מעיים

  • הרב אביהוד שורץ
איברים שונים בבהמה מטריפים אותה אם ניקבו. דא עקא, פעמים רבות קשה מאוד לדעת האם הנקב אירע קודם השחיטה, והבהמה אכן טריפה, או שמא הוא אירע לאחר השחיטה, ואם כך ברור שאיננו מטריף. הגמרא בדף נ' עמוד א' מציעה דרך לבירור עניין זה:
"אמר רב שימי בר חייא: מקיפים בבני מעיים".
הקפה פירושה הצמדה של שתי חתיכות, ובדיקה האם הן זהות זו לזו (הלכה ידועה היא, שחובה להפריש תרומות ומעשרות "מן המוקף"; לאמור – אם מפרישים משתי קופות של פירות או משני כדים של יין, יש להקיפם ולהצמידם זה לזה, ורק אז להפריש מאחד מהם על חברו). בנידון דידן: יש ליטול חלק אחר מן המעיים, לנוקבו, ולהשוות את הנקב החדש לנקב הקיים. אם הם אכן זהים – ניתן להניח שכפי שהנקב החדש נגרם לאחר שחיטה, כך הוא גם לגבי הנקב הקיים, ואם הנקבים אינם דומים – סביר להניח שהנקב הקיים נוצר עוד לפני השחיטה.
בגמרא מבואר שפיתרון זה של השוואת שתי חתיכות דומות נוהג לא רק בבני מעיים, אלא גם באיברים אחרים. עם זאת, הגמרא מעירה שיש צורך בשתי חתיכות דומות. לפיכך, אם מדובר על נקב בקנה, יש להשוות שני חלקים זהים (חוליה, או בר חוליה), אך לא להשוות שני חלקים שאינם דומים. כמו כן, יש לוודא שהנקב המדומה אירע בדיוק כמו הנקב הקיים. לפיכך, אם הנקב הקיים חל בעקבות התעסקות הטבחים באותו איבר, יש לשוב ולהתעסק בו קודם יצירת הנקב המדומה, ורק כך ההשוואה תהיה במקומה.
הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו להלכה שניתן לסמוך על בדיקה השוואתית זו, ולהתיר על פיה נקבים שונים, מתוך הנחה שהתרחשו לאחר השחיטה. אמנם, קשה להתעלם מן העובדה שמדובר על קולא מרחיקת לכת. כאשר מבקשים משני בני אדם להשוות בין שני חפצים, כמעט תמיד נשמעות תשובות שונות. השוואת שני עצמים זה לזה היא עניין סובייקטיבי, והדימיון שביניהם כפוף, למעשה, לדימיונו של המשווה.
ייתכן שמשום חשש זה מצאנו בפוסקים שתי הסתייגויות משמעותיות מדברי הגמרא:
א. הרשב"א בסוגייתנו (וכן תוספות הרא"ש ועוד) מצטט מחלוקת ראשונים בשאלה האם דין "מקיפין" קיים בכל הטריפות כולן, או שמא דווקא ביחס למקרים המפורשים בסוגיה (מעיים, ריאה וקנה). הרשב"א עצמו פוסק להחמיר, וכן פסקו גם הטור והשולחן ערוך (יורה דעה, סימן נ' סעיף א'). הוי אומר – חז"ל חידשו חידוש גדול בכך שסומכים על הקפה, ואין לנו בו אלא חידושו באותם איברים המוזכרים בפירוש בסוגיה.
ב. רבים מראשוני אשכנז הסתייגו מאוד מהקולא על פי פיתרון זה של הקפה. הבית יוסף מצטט את הדברים בשם ספר הכלבו, וניסוח חד לעניין מצאנו בדבריו של המהרש"ל (ים של שלמה בסוגיין, סימן נ"ח). המהרש"ל מסביר שאף שמצאנו מחלוקת עקרונית בשאלה האם יכול הדיין לפסוק על פי ראות עיניו, או שמא עליו לחשוש שמא ראייתו אינה מדויקת, הרי שבנידון דידן יודו כולי עלמא שיש להחמיר:
"אבל להקיף ולראות אם יהיו הנקבים דומים, בקל הוא יכול לטעות שידמה במושג הפשוט שהוא כדומה, ואינו כן, שאם נשתנו הנקבים בשינוי כשערה יפול בו בטרפות, וצריך חכם גדול ומופלג להשיג ולעיין בהם שאין בהם שינוי במשהו. ובפרט האידנא, שהמורים מרובים והיודעים מועטים, ושמחים להוראה ויהירים, וכל מי שיוכל להתיר דבר נפלא – הוא המשובח בעיניו, ואומר מי כמוני כח דהיתירה עדיף, וכן ראיתי ושמעתי בימי מִשוּעלים קטנים המחבלים כרם ה' צב-אות, שהורו הלכה למעשה להיתרא בכמה דברים בלי צורך, וטעו ושגו, על כן אין דעתי כולל להתיר בהקפה, וכן המנהג".
המהרש"ל עומד על שני עניינים: ראשית, מבחינה אוביקטיבית מלאכת ההקפה היא מלאכה קשה הדורשת דיוק רב, שהרי אפילו שוני קל שבקלים בין שני הנקבים שולל את השוואתם. שנית, ההקפה היא עניין סובייקטיבי, ועל כן יש חשש שמורים קלי דעת ("שועלים קטנים מחבלים כרמים") יזדרזו להקל בנושא.
ואכן, המנהג המצוטט במהרש"ל מובא גם ברמ"א, המשיג על השולחן ערוך בעקביות בעניין זה, וקובע שאין אנו בקיאים בהקפה, ולא ניתן לסמוך על כך.