חולין דף עד – היתר בן פקועה

  • הרב ירון בן צבי
בן פקועה הוא וולד גמור אשר נמצא חי במעי בהמה שנשחטה, והוא ניתר באכילה ללא שחיטה, בין אם הוא הוצא על ידי קריעת כרסה של הבהמה ובין אם יצא (לאחר שנשחטה) כדרך הנולדים.
במשנה נחלקו רבי מאיר וחכמים :
"השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמנה – חי או מת, או בן תשעה מת – קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי – טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו, דברי ר"מ; וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו".
רבי מאיר סבור שמכיוון שהעובר ראוי להיוולד – ממילא הוא חשוב כבעל חי בפני עצמו ואין הוא ניתר בשחיטת האם; וחכמים סבורים שעובר במעי אמו ניתר תמיד, ללא כל תלות במצבו. כדי להבין היתר זה נעיין בדברי הגמרא בעניין עובר חי שכלו כל חודשי עבורו (מוכן ללידה ועדיין נמצא במעי אמו), האם הוא ניתר בשחיטת האם או לא:
"בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, מהו? תבעי לר"מ, ותבעי לרבנן; תבעי לר"מ: עד כאן לא קאמר רבי מאיר, בן פקועה טעון שחיטה – ה"מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו – לא שריא ליה שחיטה, או דילמא: אפילו לרבנן – ד' סימנין אכשר ביה רחמנא?"
הספק של רבי הושעיא הוא האם עובר במעי אמו שייך בדין שחיטה או שאין הוא שייך בו. בגמרא נאמר שעל אף שרבי מאיר לא אמר שבן פקועה צריך שחיטה בפני עצמו אלא רק במקרה שהוא יצא לאוויר העולם, יתכן שכאשר העובר עדיין במעי אמו גם רבי מאיר מודה שסימניו עדיין אינם נחשבים סימנים כלל, משום שהוא נחשב כחלק מבשר האם, ולכן אי אפשר לשחוט אותו שם.
אם כן, לשיטת חכמים, שאומרים שאף שכשיצא לאוויר העולם (לאחר שחיטת האם) אין הוולד זקוק לשחיטה, ישנו ספק האם נחשב שיש לו שייכות בתורת שחיטה או לא. אפשרות נוספת אשר מוצעת בגמרא היא שגם בעובר הנמצא במעי אמו יש דין של סימנים (שייך בתורת שחיטה), ולכן מהתורה הוא ניתר בין אם שחטו את סימני האם ובין אם שחטו את סימניו שלו.
באחרונים הסבירו היתר זה של בן פקועה בשני דרכים:
א. שחיטת אמו מהוה גם שחיטה בעבורו.
ב. זהו ההיתר מהתורה.
הבנה אחת היא שיסודו של היתר בן פקועה הוא שאנו מבינים שבמעשה שחיטת האם נעשתה שחיטה גם בעובר. הבנה שניה היא שמהתורה הותר כל מה שנמצא בתוך הבהמה בעת שחיטתה.
אפשר שהביאור למחלוקתם הוא בעצם הלימוד וההיתר של בן פקועה – דהיינו, דעת רבי מאיר היא שהחידוש הוא שרק העובר שנמצא בתוך הבהמה הותר ודעת חכמים היא שההיתר הוא על בהמה הנמצאת בתוך בהמה, ולאו דווקא מה שנמצא בתוכה.
כלומר – ישנו הבדל בין עובר שנגמרו חודשיו (בן ט'), אשר נחשב כבעל חי בפני עצמו, לבין עובר שלא נגמרו חודשיו, והוא אינו נחשב כבעל חי בפני עצמו (ובכלל זה עובר בן ט' מת). ביחס לעובר שאינו נחשב כחי בפני עצמו, ניתן להבין מדוע הוא ייחשב כחלק מגוף הבהמה, בעוד שביחס לעובר בן ט' חי שיש לו חיות בפני עצמו – יותר קשה להתייחס אליו כחלק מגוף הבהמה. ואם כן, ניתן להסביר את מחלוקתם בכך שרבי מאיר סבור שההיתר של בן פקועה הוא דווקא בדבר שיכול להחשב כגוף הבהמה ממש, וממילא בן ט' חי שאחר כך יצא לאוויר העולם – לא ניתן להחשיבו כגופה ממש. אולם חכמים סבורים שבבן פקועה התחדש שגם אם לא נחשיב את העובר כחלק מגופה לגמרי, אלא נאמר רק שהוא שייך אליה, זה כבר מספיק בכדי להתירו.