חולין דף פב – עגלה ערופה

  • הרב ירון בן צבי
במסכת כריתות (ו ע"א) למדים לגבי עגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה:
"עגלה ערופה מאי היא? דתניא: וערפו שם את העגלה בנחל - (מלמד שטעונין גניזה)".
בגמרא דורשים מייתור המילה 'שם' ש'שם תהא קבורתה' (רש"י) – צריך לקבור את העגלה והיא אסורה בהנאה.
בגמרא מובאת משנה המלמדת את הדין במקרה שגילו מי הרוצח קודם שערפו את העגלה:
"ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא? והתנן: נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה – תצא ותרעה בעדר! אמר ר"ש בן לקיש משום רבי ינאי: עגלה ערופה אינה משנה".
מהמשנה למדים שהבהמה מותרת כמו כל בהמה ואין בה כל איסור על אף שיעדו אותה לשם עגלה ערופה. כלומר – איסור ההנאה שנלמד במסכת כריתות הוא רק מזמן עריפת העגלה, אבל קודם לעריפתה היא חוזרת להיתר ככול הבהמות.
למסקנה יש מחלוקת תנאים האם העגלה נאסרת משעת ירידתה לנחל (בעודה בחיים) או רק משעה שהיא נערפת.
לדעת מי שאומר שעגלה ערופה שנמצא ההורג קודם שהיא נשחטה תצא ותרעה בעדר, לכאורה נראה שהעגלה נאסרת רק לאחר מיתה. אולם, הרמב"ם פסק (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י, הלכה ו – ח):
"עגלה ערופה אסורה בהנייה ונקברת במקום עריפתה, ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אף על פי שעדיין לא נערפה... נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר".
מצד אחד פסק הרמב"ם שהעגלה נאסרת בעודה בחיים ומצד שני הוא פסק שאם נמצא ההורג – העגלה תרעה בעדר (ראה כסף משנה שמביא את הרשב"א שתמה על העניין). מהסוגיה שלנו, לפי הדעה שעגלה נאסרת מחיים, יוצא שגם אם נמצא ההורג – העגלה נשארת באיסורה.
התוספות (כריתות כה ע"א ד"ה הא איתסרא לה מחיים) אומרים שהסיבה לכך שהעגלה נשארת באיסורה היא שיש לדמות את העגלה לאשם תלוי. כלומר – העגלה באה על הספק, ולכן גם אם נודע מי הוא הרוצח קודם שהיא נערפה – העגלה נשארת באיסורה.
השפת אמת מקשה על דברי התוספות: אם סברת חכמים היא שמתוך שליבו נוקפו האדם גומר ומקדיש – דין זה אינו שייך בעגלה ערופה, משום שאין לה בעלים, אלא גזרת הכתוב היא שהורדת העגלה אל הנחל היא שאוסרת אותה, ולכן אם התברר מי הוא הרוצח – וממילא אין דין של עגלה ערופה – העגלה צריכה להיות מותרת!
תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בדברי התוספות (ד"ה והא תנן נמצא ההורג), שאם הורידו זקני העיר את העגלה במחשבה מסויימת והתברר שהם טעו – העגלה אינה נאסרת. כלומר – הירידה לנחל אינה מעשה טכני בלבד, המעשה תלוי במחשבתם של זקני העיר, ונראה מסברה שצורך זה דומה לדין מחשבה בהקדש. יתכן שכוונת הדברים בהשוואת דין עגלה לדין אשם תלוי היא שמכיוון שהתחיל מעשה העגלה קודם שנמצא ההורג, בשעה שעדיין היה ספק, תקנת חכמים היא שאין להפקיע את העגלה ממעמדה לגמרי ולכן גם אין אפשרות של פדיון לעגלה ערופה.