חולין דף פט – מדוע גיד הנשה במוקדשין נאסר באכילה?

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא דנה בדברי המשנה בנוגע לאיסור אכילת גיד הנשה בבהמה שהוקדשה:
"מוקדשין, פשיטא! משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה? וכי תימא: יש בגידין בנותן טעם, ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד..."
השאגת אריה (סימן צו) תמה על שאלת הגמרא, ולדעתו היה צריך לשאול מדוע בכלל קיים איסור גיד הנשה במוקדשין, משום שעשה דוחה לא תעשה וממילא העשה של אכילת קודשין היה צריך לדחות את לא תעשה של איסור אכילת גיד הנשה. כלומר – לפי הדעה שלגיד הנשה יש טעם יוצא שהם נחשבים כחלק מהבשר, ואם כן יש חובת אכילת בשר קודשים בגלל הציווי 'ואכלו את הבשר'.
החתם סופר יישב את הדברים בכך שהציווי "ואכלו" נאמר רק על מה שמותר באכילה, ומכיוון שגיד הנשה אסור באכילה – ממילא הוא אינו חלק מהציווי.
הסבר נוסף שניתן להציע הוא שאכילת קודשים היא כמו אכילת מזבח, ובאכילת מזבח נאמר 'ממשקה ישראל' (יחזקאל מה, טו):
"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם".
בגמרא (פסחים מז ע"ב – מח ע"א) דרשו פסוק זה ללימוד הלכות בענייני הקורבנות:
"'שה' – ולא הבכור; 'אחת' – ולא מעשר; 'מן הצאן' – ולא הפלגס; 'מן המאתים' – ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, מכאן לערלה שבטילה במאתים; 'ממשקה ישראל' – מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל".
הסיבות לפסולי הקרבנות מגוונות, והכלל העקרוני הנוגע לענייננו הוא "מן המותר לישראל". כלומר – כל דבר שיש בו איסור אכילה כלשהו פסול להקרבה על גבי המזבח.
דהיינו, המצווה על אכילת בשר הקודשים היא רק באותם דברים שהם מן המותר. מכיון שגיד הנשה אסור לישראל באכילה, ממילא אין בו מצוות הקרבה, ולמעשה לא נכלל בציווי של האכילה, ואין כאן מצוות עשה.