חולין דף פ – אותו ואת בנו בקדשים

במשנה (עח ע"א) נאמר שדין אותו ואת בנו נוהג גם בחולין וגם במוקדשין והובאו לכך מספר דוגמאות, וביניהן:

כלומר – כאשר נשחטות בהמות קדשים בפנים והן אם ובנה, הבהמה הראשונה כשרה לגמרי ואילו השנייה פסולה משום "מחוסר זמן" ועוברים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

הגמרא (פ ע"ב) העירה שדברים אלו אינם מתיישבים עם שיטת רבי שמעון, ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת כשחיטה:

רש"י (ד"ה שחיטת) מסביר שהקושי במשנה לדעת רבי שמעון הוא כפול – גם ביחס לשחיטת הבהמה הראשונה וגם ביחס לשחיטה השנייה:

"כלומר, לא מיבעיא לענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני, דאי אית ליה אותו ואת בנו נוהג בקדשים הויא ליה שחיטת שני שאינה ראויה דהא מחוסר זמן הוא ופסול,
אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לר"ש לא נהיגא בקדשים, דהא שחיטת ראשון אינה ראויה, דאינה מותרת בלא זריקה, ושני אמאי פסול להקרבה?"

רש"י מסביר את שני הקשיים שיש בדברי המשנה לשיטת רבי שמעון:

א. גם אם נניח ששחיטת הבהמה הראשונה נחשבת שחיטה, הרי ששחיטת הבהמה השנייה לא תיאסר משום שהיא נחשבת כמחוסר זמן, ומממילא שחיטתה פסולה ואינה נחשבת כשחיטה לפי רבי שמעון.

ב. עצם הגדרת שחיטת הבהמה הראשונה כשחיטה סותרת את דעת רבי שמעון, משום שכל שחיטת קדשים (ואפילו כשרה) אינה נחשבת כשחיטה ראויה משום שהיא אינה מתירה את הבשר עד שייזרק הדם.

התוספות (ד"ה שחיטה) מקבלים את הטענה השנייה של רש"י, אך חולקים על הטענה הראשונה:

"ואין נראה, דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי גזירת הכתוב דלילקי, אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא דהוי מחוסר זמן, כיון דליכא פסול אחרינא, כמו שחוטי חוץ דחייב אפילו לרבי שמעון אף על גב דלשאר מילי חשיבא שחיטה שאינה ראויה".

התוספות סבורים שאם השחיטה הראשונה נחשבה כשחיטה (כגון בבהמת חולין) הרי שהשחיטה השנייה תיאסר גם לדעת רבי שמעון, משום שיש ריבוי מיוחד לקדשים שמלמד שלמרות שלשאר הדינים אין זו שחיטה ראויה (משום שהבהמה מחוסרת זמן) – מתחייבים עליה באיסור אותו ואת בנו.

הרמב"ן (ד"ה לפיכך) מסכים גם הוא עם דינם של התוספות, אלא שלשיטתו אין דין זה נלמד מגזירת הכתוב אלא מסברה מיוחדת:

"שאני אומר ממה נפשך נוהג, שאם תאמר שאין שמה שחיטה הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו".

הרמב"ן טוען שבדין אותו ואת בנו בבהמת קדשים לדעת רבי שמעון קיים מצב פרדוכסאלי: אם נאמר שיש איסור – הרי שהבהמה תיפסל מדין "מחוסר זמן", וממילא תהיה זו שחיטה שאינה ראויה ואין כאן איסור. אך אם אין כאן איסור – הרי שהבהמה כשרה, וממילא תהיה זו שחיטה ראויה ויהיה איסור אותו ואת בנו, וחוזר חלילה.

הרמב"ן סבור שההכרעה הנכונה בפרדוכס זה היא שיש איסור בשחיטה והיא נחשבת כשחיטה ראויה, אך בדבריו לא מפורש מדוע הכריע כך. ייתכן שלדעתו הגדרת השחיטה כשחיטה ראויה נעשית בשלב ראשון, שקודם החלת האיסור, ולאחר שכבר חל האיסור – שוב לא ניתן להפקיע אותו, למרות שהוא גורם לשחיטה להיות שחיטה שאינה ראויה. ועדיין דברי הרמב"ן צריכים תלמוד, והרוצה להרחיב בדבר יעיין בקהילות יעקב כאן (סי' כב) ובפרק על לולאות הלכתיות בספרו של הרב מיכאל אברהם על לוגיקה תלמודית.