חולין דף צו – טביעות עין

  • יהודה רוזנברג
הגמרא (צו ע"א) מביאה את דברי רבא, העוסק ביחס בין סימנים ל"טביעות עין" – הכרה של אדם או חפץ, שאינה מתבצעת בעזרת סימנים מובהקים אלא על פי רושם כללי:
"אמר רבא: מרישא הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא ולא מהדרינן בטביעות עינא.
השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי – היאך סומא מותר באשתו, ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה?
אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי – בטביעות עינא".
הראשונים התקשו בהבנת ההוה אמינא של רבא: לכאורה הסיבה שאין מחזירים אבידה בטביעות עין היא שיש חשש שמא האדם שטוען שהוא המאבד משקר, ולכן לתלמיד חכם – שאינו משנה בדיבורו – מחזירים אבידה בטביעות עין. אם כן, כיצד העובדה שמחזירים אבידה בסימנים ואין מחזירים בטביעות עין מלמדת אותנו שרמת הוודאות שאותה מספקת טביעות העין חלשה יותר? הלא במקום שאין חשש שהאדם משקר, כגון במקרה שבו דנים לגבי איסורים ולא לגבי ממונות – אין סיבה לחשוב שטביעות עין תהיה חלשה יותר מסימנים!
רוב הראשונים הלכו בעקבות בעלי התוספות (ד"ה ולא), שהסבירו שספקו של רבא עוסק במקרה של טביעות עין חלקית, שאינה מספיקה אפילו כדי להחזיר אבידה לתלמיד חכם:
"וי"ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו, והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא דהיינו בטביעות עין גמור, דכל הני אמוראי דהכא לא היה להם טביעות עין גמור, דאי לאו הכי מה היה להם לישאל, אי הוו ידעי בודאי לא הוו מסופקים כלל".
לדעת התוספות, במקרה של "טביעות עין גמור" אין ספק כלל, וכל אדם יכול לסמוך על טביעות עינו. הבעיה בטביעות עין גמורה היא רק חוסר היכולת של האדם המזהה את החפץ לשכנע אחרים בצדקתו, אולם הוא עצמו יכול לסמוך על זיהויו בלב שלם.
הרמב"ן מקבל את קביעתם של התוספות, אולם מביא גם את דברי רבנו חננאל, הסובר אחרת:
"ותמה מרבינו חננאל ז"ל שכתב כאן והני מילי בתלמיד חכם דלא משקר מה ענין דלא משקר באיסורין".
לכאורה נראה שתמיהתו של הרמב"ן מוצדקת – הדיון באיסורים אינו נוגע לשאלת נאמנותו של האדם, שהרי האדם אינו צריך להוכיח את דבריו למישהו אחר, אלא רק להכריע האם הוא יכול לסמוך על הכרתו!
יתכן שניתן להסביר את דבריו של רבנו חננאל על פי דברי רש"י, המובאים על ידי הרמב"ן במסכת גיטין (כז ע"א):
"רש"י ז"ל פי'... בטביעות עינא לא סמכינן אלא בצורבא מרבנן, וטעמא משום דשאר אינשי לא דייקי שפיר, דהא ודאי לענין הימוני באיסורים ליכא לאפלוגי בין צורבא מרבנן לאיניש אחרינא".
לדעת רש"י, תלמידי חכמים נאמנים בטביעות עין משום שהם מקפידים לשים לב לפרטים ולדייק בהם. אולם קשה להבין את הדבר: מהי הסברא לומר שתלמידי חכמים ערניים יותר מעמי ארצות?
יתכן שכוונתו של רש"י אינה לומר שאנו מניחים שתלמיד חכם שם לב לפרטים יותר מעם הארץ, אלא שתלמיד חכם מודע יותר להשפעה של דבריו, בין בדיני ממונות ובין בדיני איסורים, ולכן אם הוא מצהיר שחפץ מסוים הוא החפץ שאבד לו – כנראה הוא באמת בטוח בזה. לעומת זאת, עם הארץ עשוי להכריז שהוא מזהה את החפץ בוודאות, למרות שאינו בטוח בדבר במלוא מאת האחוזים.
לחילופין, ניתן גם להסביר את דברי רש"י באופן אחר, ולומר שתלמידי חכמים אכן שמים לב לפרטים יותר מעמי ארצות. על פי הסבר זה, יובנו דברי רבנו חננאל ורש"י כך: מכיון שתלמידי חכמים חוששים לשקר או לטעות בדין, הם נותנים ליבם לכל פרט שעשוי להיות בעל משמעות, בדיני ממונות או בדיני איסורים, כדי שכאשר יזדקקו לו – יוכלו להיות בטוחים בדעתם.
דוגמא מפתיעה להבנה דומה מופיעה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יורה דעה סי' טז), הקובע שאפילו כאשר אדם בוחש בתבשיל בעזרת כף הוא מקפיד לשים לב עד היכן הכניס את הכף לתוך הקדרה, מכיון שלפעמים עשויה להיות לכך השפעה בדיני איסור והיתר – כגון אם יתברר שהכף חלבית והקדרה בשרית וכדו' (אמנם, דברי הנודע ביהודה בעניין זה אינם פשוטים, עיין פת"ש יו"ד סי' צד ס"ק א).