חולין דף צט – טעם כעיקר

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים צ"ח-צ"ט עוסקת בדין "טעם כעיקר". דין זה קובע כי כאשר דבר איסור מועט מתערב בדבר היתר מרובה ונותן בו טעם, האיסור המועט איננו בטל. ראשונים ואחרונים דנו באריכות מרובה בגדרי הלכה זו ובפרטיה: האם היא מן התורה או מדרבנן? אם מדובר על דין תורה, האם לוקים על אכילת התערובת? האם ישנו שיעור שבו האיסור בטל בכל עניין (ביטול בשישים, ביטול במאה וכו')? כיצד מתחוללת נתינת טעם? ועוד ועוד.
בעיון זה נתמקד במחלוקת הראשונים בהסבר עצם הדין של טעם כעיקר. בגמרא במסכת פסחים (מד ע"ב) נאמר שאם ענבים נשרו במים ונתנו בהם טעם – אסור לנזיר לשתות מן המים. מדבריו של בעל המאור שם (יג ע"ב באלפס; וכן פירשו ראשונים רבים) עולה שמשמעות הלכה זו היא שאף שבדרך כלל האיסור המועט בטל ברוב, אם הוא נותן טעם בתערובת הוא איננו בטל. על פי עמדה זו, חיובו של הנזיר איננו על שתיית המים, אלא על שתיית היין הבלוע בהם. בתערובת רגילה אותו יין היה מתבטל, אך בנידון דידן, היות והיין נותן טעם, הוא איננו בטל.
לעומת בעל המאור, פירש רש"י שם:
"משום דאיתעביד ליה כוליה איסור".
לדעת רש"י הנזיר אסור בעצם שתיית המים, ולא רק בשתיית היין. לדעתו, טעם היין הופך את המים עצמם לאיסור של ממש.
נפקא-מינה פשוטה למחלוקת זו היא מה שיעור החיוב בטעם כעיקר. לדעת בעל המאור האיסור הוא בענבים עצמם, ולכן יש צורך שהנזיר יאכל, בסופו של דבר, כזית מן הענבים. ואמנם, כך פסקו הרמב"ם (הלכות נזירות, ה' ה'; הלכות מאכלות אסורות, ט"ו ג'), הרשב"א (בתורת הבית) וראשונים נוספים. לעומתם, פסק רבינו תם שאפילו אכילת כזית מן ההיתר מחייבת. כך כתב הרא"ש בסוגייתנו (חולין, פרק ז' סימן ל"א):
"ופירש רבינו תם דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא. דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור".
אם כן, היות וההיתר הופך לאיסור, חייבים על אכילת כזית ממנו, אף אם אין אוכלים כזית מן האיסור עצמו.
נראה שעמדת בעל המאור היא העמדה הפשוטה יותר: יסוד דין טעם כעיקר הוא בכך שהמיעוט אינו מתבטל ברוב. החידוש שבדעת רש"י ורבינו תם הוא שלא רק שהטעם איננו מתבטל, אלא הוא "משתלט" על ההיתר. מה הסברה בכך?
נראה שלדעת רש"י ורבינו תם הטעם הוא המגדיר את המאכל. דבר מאכל מורכב מגורמים שונים: חומר, צורה, נפח וכן הלאה. לדעת רש"י ורבינו תם, גורמים אלה הינם חיצוניים. הגורם הפנימי – "נשמתו של המאכל" – הוא הטעם, וממילא הוא הקובע את ההלכה. לפיכך, אף שמדובר על חתיכת היתר גדולה, אם טעמה הוא טעם איסור – היא כולה אסורה.