חולין דף קג – הנאת גרונו והנאת מעיו
בסוגייתנו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן סבור שכדי לחייב על אכילת מאכלות אסורות צריך הנאת גרונו – הנאה מטעם המאכל הנכנס לגרונו, וריש לקיש סבור שכדי לחייב במאכלות אסורות צריך הנאת מעיו – מילוי הקיבה בכזית. יש שתי נפקויות ממחלוקת זו:
א. אדם שאכל חצי כזית, הקיא אותו ולאחר מכן אכל את החצי השני: לשיטת ר"י הוא חייב, שהרי נהנה גרונו מכזית איסור; אולם לשיטת ר"ל הוא פטור, משום שמעולם לא היה בקיבתו כזית איסור.
ב. האם אוכל שנמצא בין החניכיים מצטרף: אם צריך הנאת גרונו – מה שנמצא בין החניכיים מצטרף, אבל אם צריך הנאת מעיים – מה שנמצא בין החניכיים אינו מצטרף.
הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) פסק כדעת רבי יוחנן, שכדי לחייב על אכילת מאכלות אסורות יש צורך בהנאת גרונו.
בעל המנחת חינוך (שיג אות ב, ד"ה עוד אני) הסתפק בנוגע לאיסור אכילה ביום הכפורים – האם כדי לעבור עליו יש צורך בהנאת גרונו או בהנאת מעיו.
החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן קכז) פשט את הספק, וכתב שלעניין יום הכפורים הנאת המעיים היא הקובעת, משום שביום הכפורים הגדר הוא עינוי נפש – "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה", ואם לא נכנס למעיים שיעור כזית – אין האדם נחשב כמי שלא עינה את נפשו. בסוגייתנו כתב החת"ם סופר כדברים הנ"ל, אולם הוא עצמו הקשה על דבריו מהסוגיה במסכת שבועות (יג ע"א) שבה נאמר שגם רבי, הסובר שיום הכפורים מכפר גם על מי שאינו שב, מודה שאדם שאכל ביום הכפורים עצמו חייב כרת, שהרי אם לא נאמר כן – יוצא שאי אפשר להתחייב בכרת ביום הכפורים, משום שמיד כאשר הוא אכל – נתכפר לו. הגמרא שם מזכירה, בין השאר, מצב שבו אדם אכל ומיד מת, מכיון שנחנק מהמאכל שאותו רצה לאכול:
"דאכל אומציה וחנקיה ומית".
מהגמרא מובן שהוא התחייב בכרת משום שאכל ביום כיפור, ואם כן – יוצא שכדי להתחייב ביום כיפור די בהנאת גרונו. החתם סופר מסביר:
"רוצה לומר לא במעיו בקיבה ממש אלא שיצא מבית מקום גרונו לבית בליעתו נקרא מעיו".
דהיינו, הנאת מעיים אינה בתוך הקיבה, אלא לאחר ירידתו של האוכל בגרון. דברי החתם סופר קשים קצת, משום שהתוספות (ד"ה חלקו מבחוץ) כתבו בדברי ריש לקיש:
"דאזיל בתר אכילת מעיו כיון שיש כזית בבת אחת במעיו קודם שיתעכל".
מפורש מהתוספות שהמעיים שבהם מתקיימת 'הנאת מעיו' הם המקום שבו האוכל מתעכל, ולא כפי שכתב החתם סופר. ואכן, האור שמח (הלכות שביתת עשור פ"ב ה"ד) ואחרונים נוספים כותבים שאיסור אכילה ביום הכיפורים תלוי בהנאת גרונו כפשט דברי הגמרא.
מספר אחרונים (כתב סופר, אגלי טל ואחיעזר) כתבו שביום כיפור אדם יתחייב רק אם יש גם הנאת גרון וגם הנאת מעיים (ואולי לכך התכוון גם החתם סופר), וז"ל האחיעזר (חלק ג' סי' ס"א):
"לדעתי הדבר פשוט, דאפילו למה שחידש החת"ס בחאו"ח סי' קכ"ז דביוכ"פ לא סגי בהנאת גרון ובעינן הנאת מעיו מ"מ, זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו".
למחלוקת זו יש נפקותא חשובה – האם אדם שניזון באמצעות זונדה חייב משום אכילה. לכאורה לדברי החתם סופר הוא יתחייב, אולם לפי הבנת שאר האחרונים, ובפרט האור שמח, הוא לא יתחייב משום שאין כאן הנאת גרונו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)