חולין דף קד – בשר עוף וחיה בחלב

  • יהודה רוזנברג
המשנה הפותחת את סוגייתנו מביאה שלושה דינים:
"כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים,
ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים,
הנודר מן הבשר – מותר בבשר דגים וחגבים".
הקשר בין שני הדינים הראשונים ברור – שניהם עוסקים בשאלה באילו מיני בשר נוהגים דיני בשר בחלב. אולם הקשר של הדין השלישי למשנתנו טעון ביאור – איזו שייכות יש לדיני נדרים במשנה העוסקת בדיני בשר בחלב?
אמנם, ניתן לתרץ שזוהי דרכה של המשנה – לעתים היא מצרפת יחדיו דינים שיש ביניהם דמיון חיצוני, למרות שאין ביניהם קשר עקרוני, ובמקרה שלנו – המשנה ציינה עוד דינים שבהם בשר דגים וחגבים שונה מבשר בהמה, חיה ועוף.
אולם הראש יוסף (ר' יוסף תאומים, בעל ה"פרי מגדים") על סוגייתנו מביא תירוץ אחר:
"וראיתי להלחם משנה בפ"ט מנדרים הלכה ו'... כתב דלר"ע דבשר עוף הוה בכלל בשר לענין בשר בחלב ה"ה לענין נדרים".
לדעת הלחם משנה, הקשר בין דיני בשר בחלב ודיני נדרים הוא שהעובדה שמין מסוים של בשר נאסר בחלב מלמדת אותנו שהוא נקרא 'בשר', ולכן אדם הנודר מן הבשר – יאסר גם בסוג זה של בשר.
הראש יוסף דוחה הסבר זה:
"דמה שיאטיה דבשר בחלב לענין נדרים, והא דאסור בשר עוף שדומה קצת בטעמא ובשאר דברים לענין בשר בהמה מש"ה אסרי רבנן".
הראש יוסף מתייחס לדברים שנאסרו מדרבנן משום בשר בחלב, וקובע שהסיבה שנאסרו אינה שהם נקראים 'בשר', אלא הדמיון בתכונותיהם – טעם, מראה וכדו'.
נראה שיש כאן מחלוקת בהבנת הדמיון בין בשר עוף לבשר בהמה, שבעקבותיו גזרו חכמים על אכילת בשר עוף בחלב:
א. לדעת הלחם משנה ישנו דמיון בשם – גם בשר בהמה וגם בשר עוף נקראים בשם 'בשר'.
ב. לדעת הראש יוסף ישנו דמיון בתכונות – טעמם, מראם וריחם של בשר בהמה ובשר עוף דומים.
[בעיון זה אנו מתייחסים לדברי הלחם משנה על פי הבנתו של הראש יוסף. המעיין בדבריו של הלחם משנה במקור יראה שאין הכרח להבינו כך, ונראה שכוונתו היא שהעובדה שמין מסוים נקרא 'בשר' אינה הסיבה לכך שהוא נכלל באיסור בשר בחלב, אלא התוצאה של האיסור. כלומר – העובדה שבשר עוף בחלב נאסר מדרבנן גורמת לו להיקרא 'בשר', ולכן הוא אסור על מי שאסר עצמו בבשר.]
יתכן, אף שהדבר אינו מוכרח, שמחלוקת זו קשורה למחלוקת שמצאנו בין הרמב"ם לבעל ספר החינוך. הרמב"ם (מאכלות אסורות ט', ד) מנמק את הגזירה כך:
"וכן בשר חיה ועוף... ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב".
החשש, לדעת הרמב"ם, נובע מכך שגדרי האיסור אינם מפורשים דיים בתורה, ויש חשש שמא אנשים יטעו לחשוב שבשר בהמה אינו אסור. לכן קבעו חכמים גבול ברור, שימנע מבני אדם לטעות בהבנת גדרי הדין. תפיסה זו מתאימה יותר לשיטת הלחם משנה, הסובר שגזירת חכמים קובעת גבול ברור – כל דבר ששמו 'בשר' נכלל באיסור בשר בחלב.
לעומת זאת, לדעת בעל ספר החינוך (מצוה קיג) סיבת האיסור שונה:
"אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך, מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים...
אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה".
לדעת ספר החינוך לא מדובר על חשש שמא אנשים יטעו בדין, ויאכלו בשר בהמה בחלב מתוך מחשבה שהדבר מותר, אלא על חשש שמא אנשים יטעו במציאות, ויאכלו בשר בהמה מתוך מחשבה שזהו בשר עוף או חיה (הדברים סבירים יותר לגבי בשר חיה, שהוא אכן דומה לבשר בהמה עד כדי חשש בלבול, אך קשה יותר לקבל זאת לגבי בשר עוף, והפוסקים עמדו על הבדל זה במסגרת דיונם לגבי איסור מראית עין בבישול בשר עוף בחלב, ואכמ"ל). תפיסה זו מתאימה יותר לשיטתו של הראש יוסף, שהרי החשש לטעות בזיהוי הבשר המונח לפנינו גדל ככל שיש דמיון חיצוני רב יותר בין שני סוגי הבשר (וכך נראה קצת מסוף דבריו של ספר החינוך, לגבי בשר דגים וחגבים, "שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה").