חולין דף קטו – אכילה והנאה בבשר בחלב

  • הרב אברהם סתיו
איסור בשר בחלב התייחד משאר איסורי התורה בכך שהוא אסור גם בבישול, גם באכילה וגם בהנאה. בעיון אתמול עסקנו ביחס בין איסור בישול ואיסור אכילה בבשר בחלב, ובעיון זה נדון ביחס בין איסורי האכילה וההנאה. נראה שניתן לראות את היחס בין איסור האכילה ואיסור ההנאה בשלוש דרכים עקרוניות:
א. שני איסורים נפרדים.
ב. איסור ההנאה הוא העיקר, ואיסור האכילה מהווה סעיף באיסור הכללי של הנאה.
ג. איסור האכילה הוא העיקר, ואיסור ההנאה מהווה הרחבה והחמרה של איסור האכילה. הסיבה לאיסור ההנאה היא שהנאה יכולה להיות מתורגמת לממון שקונים איתו מזון (רש"י פסחים כא ע"ב ד"ה לא).
נראה ששלוש ההבנות הללו באות לידי ביטוי במקורות השונים לאיסורי אכילה והנאה המובאים בסוגייתנו. בגמרא לעיל (קיד ע"ב) הובאה דעת רב אשי, שלמד את שני האיסורים מן המילים "לא תאכל", והגמרא הסבירה שלדעתו כל איסור אכילה כולל בתוכו באופן עקרוני גם איסור הנאה (אלא אם נאמר אחרת), וממילא משמע שאיסור ההנאה מהווה רק הרחבה של איסור האכילה.
לעומת זאת, בדף של היום (קטו ע"ב) הובאה דעת תנא דבי רבי אליעזר, שלמד את איסורי אכילה והנאה באופן אחר:
"דבי רבי אליעזר תנא: 'לא תאכלו כל נבלה', אמרה תורה: כשתמכרנה, לא תבשלנה ותמכרנה".
מדרשה זו עולה כי האיסור העקרוני הינו איסור הנאה, והאכילה מהווה רק סעיף בתוכו. כך משמע גם מדברי רבי, שלמד בגזירה שווה להשוות את איסור בשר בחלב לאיסור זנות, שעניינו הנאה ולא אכילה (עיין תוספות ד"ה ונאמר).
מאידך, בסוף הסוגיה מובאת גם דעת תנא דבי רבי ישמעאל, שלמד את שלושת איסורי בשר בחלב משלושה פסוקים שונים, ומדבריו משמע שמדובר בשלושה איסורים נפרדים.
גם בקרב הראשונים ניתן למצוא התייחסות למחלוקת זו. הסמ"ג והרשב"ץ מנו את איסורי הנאה ואכילה כלאווים נפרדים, ונראה שהבינו שמדובר בשני איסורים הנבדלים זה מזה. לעומתם, הרמב"ם (ל"ת קפז) מנה את איסור האכילה ואיסור ההנאה כמצווה אחת, וכתב:
"הנה ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצוה בפני עצמה מפני שהוא ואיסור אכילה ענין אחד, שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו ית' בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו".
מדברי הרמב"ם ברור שאיסורי האכילה וההנאה הינם איסור אחד, אך לא לגמרי ברור מהו היחס ביניהם. מלשון הרמב"ם הנ"ל משמע שעיקר האיסור הוא איסור ההנאה, והאכילה הינה רק דוגמה לאיסור זה, "שהאכילה מין ממיני ההנאה". מאידך, במספר מקומות ברמב"ם נראה שעיקר האיסור הוא דווקא האכילה. ראשית – הרמב"ם הגדיר מצוות עשה זו במילים "שהזהירנו מאכול בשר וחלב" ולא "שהזהירנו מליהנות מבשר וחלב". שנית – הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ט, א) פסק שלוקים דווקא על אכילה ולא הנאה. משום כך נראה שלדעת הרמב"ם האכילה איננה דוגמה בעלמא, אלא מהווה את הביטוי השלם והחזק ביותר לאופן ההנאה שנאסר בבשר בחלב.