חולין דף קיז – יד ושומר

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא מביאה את מקורות הדינים של יד ושומר, אך אינה עוסקת ביסוד הדינים הללו, וגם כמעט אינה עוסקת בהגדרתם. הרמב"ם (הלכות טומאת אוכלין פ"ה ה"א) עומד על נקודות הדמיון והשוני בין יד ושומר: שניהם מחוברים אל האוכל באופן טבעי, אך יש ביניהם הבדל פונקציונאלי – השומר מגן על האוכל, ואילו היד ממלאת תפקידים אחרים. הדוגמא הקלאסית לשומר היא קליפת האוכל, והדוגמא הקלאסית ליד היא העוקץ בראש הפרי, המחבר אותו אל העץ.
בגמרא מובאת משנה הקובעת שיד מועילה רק להכניס ולהוציא את הטומאה, ואילו שומר גם מצטרף אל האוכל לשיעור טומאה.
הגמרא שואלת מניין אנו לומדים שיד מועילה אפילו להכניס את הטומאה ולא רק להוציא, ומביאה, בין השאר, מקור לכך שדין יד קיים גם בתנור. הראשונים התקשו איך שייך לומר שיד בתנור מועילה אפילו להכניס את הטומאה, שהרי תנור הוא כלי חרס, והוא עצמו אינו מקבל טומאה מגבו, ואיך ייתכן שהיד תעשה מה שהחפץ עצמו אינו יכול לעשות. תוספות (כד ע"ב ד"ה וגבו, וכן במקומות נוספים) סבורים שאכן יד של כלי חרס מועילה רק להוציא את הטומאה ולא להכניסה, למרות שבסוגייתנו לא משמע כך. הרמב"ן מביא דעה שיד מועילה בכלי חרס גם להכניס טומאה, וזהו דין מיוחד מגזרת הכתוב, וכך סובר גם הרשב"א.
הרמב"ן עצמו מחפש תרחישים מיוחדים שבהם יש מקום לומר שיד תועיל להכניס טומאה לכלי חרס. אחת האפשרויות שהוא מעלה היא יד שמחוברת אל תוך הכלי. לכאורה לא מובן מה הרמב"ן מרויח בכך, שהרי הקושי אינו רק בכך שהיד ממוקמת מחוץ לכלי, אלא בכך שהיד אינה עדיפה מגוף הכלי, ואם יש גזרת הכתוב שכלי חרס אינו מיטמא במגע אלא רק בנוכחות טומאה באווירו – איך ייתכן שייטמא במגע בידו? נראה שהרמב"ן לא הוטרד מבעיה זו, אלא רק מכך שהיד יוצאת מגבו של הכלי.
שאלה זו תלויה בהבנת יסוד דין יד. ניתן להבין שיד היא הרחבה של החפץ עצמו, ומאידך ניתן להבין שמדובר על ישות נפרדת, המעבירה טומאה אל החפץ, אך אינה חשובה חלק ממנו. שאלה דומה עולה לגבי יד בנדרים (הר"ן בנדרים משווה בין יד בנדרים לידות של כלים). אם יד היא הרחבה של החפץ – באמת לא ייתכן שהיא תקבל טומאה במקום שהחפץ עצמו אינו מקבל טומאה; אך אם היד היא חפץ נפרד – ייתכן שיהיו לה מאפיינים שונים מאלה של החפץ עצמו.
על פי ההבנות השונות ניתן להבין באופנים שונים את כל חידוש הגמרא בדין יד: אם היד היא ישות נפרדת, נמצא שיש כאן חידוש של הלכה, שמי שנוגע ביד כאילו נוגע בחפץ. ברם, אם היד והחפץ הם ישות אחת, לא מדובר בהלכה חדשה אלא בהגדרת המציאות, שבפועל הנוגע ביד נגע בעצם בחפץ עצמו.
להבנה זו יש השלכות בשאלת הגמרא האם יש יד להכשר: אם במציאות הנוגע ביד נגע בחפץ, הוא הדין להכשר; אם זהו חידוש הלכתי בלבד, יש להסתפק האם חידוש דומה נאמר גם לגבי הכשר. הגמרא כנראה מבינה שיש כאן חידוש הלכתי בלבד, ולכן היא תולה את הספק בשאלה איך להבין את מהותו של ההכשר. אמנם, ניתן לחלוק על דברינו ולומר שגם אם תופסים את המציאות כאילו מדובר בחפץ אחד לעניין טומאה, לא בהכרח מתייחסים כך אל המציאות לגבי תחומים אחרים.